להלן כתבה ב"הארץ".

אני מביא אותה בשלמותה כי היא כואבת. כי היא מכה בי חזק בשיפולי בטן של מתמודד נפש שחשב ששמע וראה כבר הכל בתחום הנורא הזה. המילים שבה שוברות גם את עצמות האזרח. זה שעד היום עדיין ביקש להיאחז ולהאמין שיש דין ויש דיין במדינת ישראל. שאם מטפסים במדרגות בית המשפט עד למקום העליון יהיה וייראה צדק. ואולי לא. אבל לפחות קרוב לכך...

אזרח שנולד כאן וגדל כאן, שעדיין האמין שכל אזרח המדינה - ובייחוד העלוב והחלש והרש והסובל שהוא כאסקופה הנדרסת - שרק יבקש צדק וגם הוכחות תימצאנה למזלו, יוכל להשליך את יהבו על בית המשפט העליון, זה הגבוה מאוד לצדק.

הרגשתי שכל הקורא את הכתבה, ולב אדם בקרבו, יבחין באנומליה. יזהה את סימני השאלה העולים בו וזועקים לשמיים ונותרים ללא מענה בכתבה זו. חשבתי שתצילנה שתי עיניו ושתי אוזניו גם אם חרש ושוטה וקטן.

ומבקש בזה, להבליט ולחדד ולהתייחס דווקא לשורות האחרונות של הכתבה שצבעתי להלן ברקע צהוב.  

העליון זיכה את מנהל בית החולים הפסיכיאטרי איתנים מעבירות הזנחת מטופלים

השופטים הפכו את החלטת המחוזי וקבעו כי פרופ' יעקב מרגולין לא התעלם מהתלונות על התעללות ו"ניסה לתקן את המצב". עונשה של האחות שעמדה במרכז הפרשה הומר ממאסר לעבודות שירות

בית המשפט העליון זיכה היום (שלישי) את פרופ' יעקב מרגולין, שהורשע בשתי עבירות הזנחת חולים בפרשת בית החולים הפסיכאטרי "איתנים".

מרגולין, שהיה מנהל בית החולים, הורשע יחד עם שלושה עובדים בכירים נוספים ב-2012 בבית המשפט המחוזי בירושלים, בעקבות פרשת ההתעללות במאושפזים אוטיסטים לפני 11 שנה. בערעור של שלושה מהמורשעים דן הרכב בו ישבו השופטים ענת ברון, אורי שהם, וניל הנדל, שהחליטו בפסק דין המשתרע על פני 130 עמודים, על זיכויו של מרגולין פה אחד.

מרגולין הורשע בעבירת הזנחה אחת כיוון שבפני בית המשפט המחוזי הוצגו ראיות לפיהן הוא ידע בזמן אמת על ההתעללות בבית החולים, בהן תלונות שהתקבלו על אלימות כלפי חוסים ודו"ח של צוות בדיקה פנימי שמונה בבית החולים במטרה לבחון את הנושא.

השופט שהם התייחס היום לסוגיית "עצימת העיניים" במשפט הפלילי, שמטרתה להתמודד עם עבריינים שיודעים כי מתקיימת עבירה, אך מרחיקים עצמם מהמעשים ובוחרים לצמצם את מודעותם כדי לא להיות שותפים בה. השופט שהם ציין כי בבואם להרשיע את מרגולין על סמך עצימת עיניו נוכח המתרחש, יש להוכיח כי הוא חשד שמתבצעת התעללות - אך נמנע מלברר את הנושא לאחר שהובא לידיעתו. "פרופ' מרגולין לא בחר ב"שב ואל תעשה", כתב השופט שהם והוסיף: "הוא הגיב להתפתחויות בשלבים השונים ואף ניכר כי ניסה לתקן את המצב תוך בירור התלונות. הוא בירר את הנסיבות בצעדים שונים ומגוונים וההתייחסות היתה מקצועית".

מרגולין זוכה גם מהזנחה נקודתית כלפי חוסה שסבל מפרצי אלימות, והיה עליו להיות תחת השגחה תמידית ובבידוד. לפי פסק הדין, אותו חוסה "הוחזק במשך כשנתיים בחדר קטן וצר, אשר בקושי ניתן להכניס אליו מזרן - פריט הריהוט היחיד בחדר. הוא שהה בחדר במרבית שעות היממה ופעמים רבות הוא עשה את צרכיו על רצפת החדר. לחדר הקטנטן לא היה חלון חיצוני או פתח אוורור, מלבד אשנב בדלת". בעניין זה קבעו השופטים כי מרגולין לא ידע שהחוסה שוהה בחדר הזה במשך כל שעות היממה, ולא סבר שזהו מקום מגוריו הקבוע.

 עוד כתבות בנושא

עורך דינו של מרגולין, עופר ברטל, אמר לאחר הזיכוי: "הפסיקה הקודמת סיכנה את כל הדרג הניהולי כך שגם אם מנהל לא יודע בפועל על מה שמבצעים הכפופים לו, הוא יכול להיות אחראי להם בפלילים. זו קביעה שהיתה מאוד מרחיקת לכת ואנחנו שמחים שבית המשפט העליון עשה צדק עם מרגולין וזיכה אותו באופן מלא".

בנוסף למרגולין דנו שופטי העליון גם בערעורם של ד"ר דניאל מאיר, פסיכיאטר ומנהל המחלקה שבה בוצעו המעשים, ודנה בן מאיר, האחות הראשית במחלקה. לשניים יוחסה מסכת התעללויות בכמה חוסים, שברובן הורשעו. השניים הטילו עונשים כמו בידוד, מניעת מקלחת או צחצוח שיניים, ואף מניעת טיפול תרופתי מחוסה שסבל מהתקפים - מתוך הנחה שמדובר ב"הצגות". עונשים נוספים היו קריעת בגדי חוסה שגילה סימני לחץ, ואיסור על חוסה לצאת לשירותים ואי החלפת בגדיו כשעשה בהם את צרכיו, לעיתים במשך שעתיים ומעלה.

השופט שהם דחה בהחלטתו את טענתם של האחות ומנהל המחלקה כי הפעולות היו חלק מטיפול רפואי לטובת החוסים, וציין בהתייחס לאחד ממקרי ההתעללות כי "ההשפלה והאכזריות זועקות. חוסה נאלץ להתפתל על הרצפה בהתקף, לעתים במשך שעות, מבלי לזכות לתרופה המתאימה שתפסיק את ההתקף. זאת עלרקע ההנחה כי יתכן שמדובר ב'הצגה', והרצון ללמדו שהצגותיו לא יועילו לו. לצד ממד ההשפלה, בולט במיוחד ממד האכזריות שבמניעת תרופה מאדם המתפתל על הרצפה, פוגע בעצמו ומתענה". עם זאת, הוחלט להפחית את עונשה של בן מאיר מתשעה חודשי מאסר בפועל לשישה חודשי עבודות שירות. זאת, בין היתר, בשל חלוף הזמן מביצוע העבירות ועל רקע זאת שמטרתם של המורשעים לא היתה להסב סבל ללא כל תועלת טיפולית. על ד"ר מאיר הוטל בזמנו עונש של 400 שעות עבודות שירות וקנס של עשרת אלפים שקלים. המדינה ערערה היום על קלות עונשו, אולם השופטים דחו את הדבר.  

את פסק הדין חתם השופט שהם באמירה כללית בה ציין כי תיק זה "משאיר כתם על החברה. כלל הוא כי חברה נמדדת על פי התייחסותה לחלשים ולחסרי ישע. נותרה מציאות הדורשת בדיקה, פיקוח ותיקון, ודי לומר כי אין להשלים עם מציאות כזו במאה ה-21. החוסה, יהיה מצבו קשה ככל שיהיה, אדם הוא. אין בחוסר השליטה שלו, גם בפונקציות בסיסיות, כדי לגרוע מן העובדה שהוא נברא בצלם".
 

עד כאן הכתבה.

ועליה התמוהה בעיניי אני שואל:

מדוע שם העליון השליך את הכתם לפתחה של ה"חברה הישראלית"? האם במקרה זה ידה של "החברה הישראלית" על כל 8 מיליון פרטיה הייתה במעל?

וגם, מדוע העליון, נוסף על כך או במקום זאת, לא הכתים כהוא זה את "המקצוע"? את "הפסיכיאטריה"? ואולי את כל "המקצועות הטיפולייים" המונהגים על ידי פסיכיאטרים בכירים בכל מוסד ואתר?

ואפילו אם העליון אינו מעוניין להכתים מקצועות שלמים - אף כי צדק לא מבוטל יהיה בקביעה שכזו לנוכח ריבוי השערוריות בתחום - מדוע לא יטיל העליון והאחרון את הרבב הנורא על "הנפשות הפועלות" עצמן, על אותם נאשמים שבמו ידיהם יצרו את הכתם הספיציפי המביש הזה?

שופטי בית המשפט העליון, עם כל הכבוד (ועוד נשאר קצת כבוד) החברה אינה צריכה להיות השעיר לעזאזל, שעליו תטילו את עוון היחידים ו/או את עוון המקצוע.

כן, בצדק תנודו לי, נאיבי שכמותי, הרי הכתובת כבר לפני שנתיים תמימות נגלתה לי על קיר בית המשפט העליון.

איך לא ראיתי?     למי נשיאת העליון דורית בייניש "שכחה" לעשות נו-נו-נו גדול בפסק הדין?