חייו של רוצח שכיר:
"שבעה אנשים שלחתי לבטן האדמה הפוקחת עין אחת עצלה ומביטה באורח הנטמן, ובאחרת עסוקה בשמירה על המחצבים הרבים, פוזלת שלא יחטטו בה."
ה'מחסל' כתוב בסגנון זרם התודעה. מבנה הספר לא מותיר מרווח נשימה, הוא כתוב ברצף וללא פרקים. מחשבותיו של הגיבור נפרשות חדות כתער אחת אחת, לעיני הקורא וגם אם נראה לרגע שהתקווה והאור מנצנצים בחייו הם כבים במהרה כשהמציאות האכזרית נושכת שוב.
גיבור הסיפור הוא רוצח שכיר עלום שם, אשר נשלח בשירות אנשים אלמונים למשימתו הבזויה, אותם הוא מכנה 'ההם'. את אמו הגרמנייה הוא מאשים במצבו. אם שלא גילתה לו עד יומה האחרון מי היה אביו. כששאל אותה איפה אביו ענתה שלא היה אב ושהיו לה דרכים אחרים להרות.
שירותו הצבאי מרמז על הבאות בחייו. עבודתו במחסן הנשק הצבאי ולאחר מכן קורס הצלפים בו הצטיין והיה מוערץ, הערצה שסיממה אותו. כשביקש לעזוב את הצבא לא נתקל בהתנגדות אך הוא סומן כבר אז ושני חבר'ה בלבוש אזרחי החמיאו לו ונצמדו אליו. עדכנו אותו שהוא בהמתנה ושאסור לו לצאת מהארץ. הוא מסכים. החלטה הרת גורל שתשנה את חייו לנצח.
'ההם' מלמדים אותו לחסל. הוא מספר אחד, אליו מצורף מספר שתיים שסוחב חלק מהציוד. בדקה התשעים נותנים לו להחליט אם הוא רוצה או מסרב לבצע את החיסול כדי שהם יצאו נקיים. שולחים אותו לחסל לטובתו ולטובתם כך אמרו. האינטרס שלהם ברור את שלו הוא עדיין מחפש כך לפי מחשבותיו. הוא מקבל משכורת שמנה ותנאים טובים לכל אורך 'שירותו'. הוא עובר חקירות ובדיקות רפואיות מקיפות גם נפשיות כדי לבדוק שהוא בכושר ולא יוצא מדעתו בינתיים, כשדם קורבנותיו זועק מהאדמה.
כשהוא נח הוא מהרהר במוות שלו הממתין בתוכו או אורב לו בחוץ ובמוות שגרם למחוסליו והמוות המשתולל בעולם. הוא מחויב לשתיקה כל פליטת פה שלו היא הרת אסון לכולם ובעיקר לעצמו. 'מעסיקיו מעניקים לו אחוזי נכות פיקטיביים ופיצוי כספי. המחסל הוא צלף נדיר, המחוסלים שלו אינם חשים כאב. הקליע שהוא משגר אליהם טס במהירות ומנתק אותם מהחיים באבחה אחת ללא ייסורים. הוא מודע לכך שהוא אינו חף מפשע וחי את חייו הפנימיים המזוויעים מתוך שתיקה. עד שמגיעה פליטת הפה, אולי כדי להושיע אותו. משפט וחצי שנזרק מפיו בפאב בו ישב עם עיתונאי. המילה אני בתחילתו לא מותירה מקום לספק. מכאן הוא רוקם תוכניות מנסה לשנות את המציאות לרצות את 'ההם'.
המעמסה הרגשית מאיימת להכריע אותו בכל יום. את השיחות הרבות המתנהלות עם האנשים שבשבילם הוא עובד וידיהם נשארות נקיות, הוא מתאר מתוך ריחוק רגשי. היה מוכן לעשות הכל על מנת להיות הם. להישאר בצד שלהם הבטוח לשלוח אנשים כמוהו למשימה הקשה והשחורה, לתת הוראות לטפל אך הם נשארים אטומים למשאלות לבו.
הקורא מלווה את הגיבור הרוצח השכיר, המחסל, הצלף. הנפש הבודדה והמיוסרת בעולם נטול היגיון ומוסר כפול. הכאבים שלו, השפלותיו ובדידותו תלושים מהמציאות. שולחיו משתמשים במילים מכובסות מפעילים עליו לחץ פסיכולוגי אדיר, להצדיק את מעשיו ומעשיהם. הם מקיימים איתו שיחות עידוד לאחר כל חיסול כדי להחזיר אותו לעצמו. מחזקים אותו ואומרים לו שהוא צריך להיות גאה שבחרו בו ושלכל אדם יש ייעוד בחיים. עובדה שלא חיסל יהודים וששלח את האנשים לעולם שכולו טוב. כמחווה לקורבנותיו הוא מסתובב עם שבעה עיגולים בפניו שצייר עם טוש עבה סימונים שיעשו את העבודה למחסל שיגיע אליו.
דמותו של המחסל ייחודית ונוגעת ללב במקומות מסוימים בבור האפל אליו נפל. הסיפור נכרך במוות וכאב אך יש בו גם חיים והמשכיות וניצנים של תקווה המשוחים לאורכו.
הספריה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ עורך: מנחם פרי/ מערכת: עוזי שביט, יהודית קציר/ על העטיפה: "סכין ועגבניה" (1962) מאת ריצ'רד דיבנקורן/ 204 עמודים 2015.