דו"ח העוני – חסר אוני

    כמו פסח, כמו ראש השנה, כל שנה יש לנו את דו"ח העוני. העתונאים מריעים. הפוליטיקאים מצקצקים בלשונם ואחרי כמה ימים, הטקס נגמר ועוברים לשערוריה הבאה שעל סדר היום. כל שנה אנו מתבשרים שעוד כך וכך ילדים נכנסו אל מתחת לקו העוני. יש שנים שבהם הממשלה מתגייסת להילחם בעוני. יש שנים בהם הממשלה מחליטה לקצץ בתשלומי ההעברה (שזה קוד לכספים שאנשים מקבלים בלי לעבוד). אבל מספר העניים גדל, גם בשנים הטובות וגם בשנים הרעות.

מין בשאינו מינו

   מדוע דו"ח העוני הפך לטקס כל כך לא רציני? משום שדו"ח העוני כורך בכריכה אחת תופעות שונות, שדורשות טיפול שונה, וכריכתן יחד רק מועילה לבלבל את הבעיות ולמנוע פתרונות. הסטטיסטיקה המבהילה שמספק לנו המוסד לביטוח לאומי מדי שנה, אפשר להשוותה למספרים על מצב בעלי החיים בישראל, הכורכים יחד את חיות הבר, את חיות המחמד ואת חיות המאכל בישראל. העניים בישראל אינם עשויים ממיקשה אחת. יש פה קבוצות שונות, שהטיפול האחיד שניתן לכולן, גורם רק להחמרת הבעייות (לא הבעייה, שכן אין זו בעייה אחת).

   הבעייות הן חמורות, והן מחמירות משנה לשנה. אנשים עניים עלולים להידרדר לשיכרות, לסמים ולפשע. ילדים במשפחות עניות, אינם מקבלים את הטיפול הראוי. לרוב הם אינם זוכים לחינוך ולהשכלה והתוצאה היא לרוב דור שני, ושלישי, של מצוקה. בואו נדון בכל קבוצה וקבוצה.

עובדי קבלן

   הקבוצה הראשונה היא קבוצת העובדים המנוצלים, בעיקר עובדי קבלן, אבל יש גם מלצרים וגם אנשים העובדים בבתי מלאכה, שבעייתם היא זהה: אין הם מקבלים אפילו את שכר המינימום. על נושא זה כבר הרחבתי את הדיבור בבלוג שלי בקטע על עמיר פרץ בכתובת:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=645015

קבוצת עובדי הקבלן מונה, לפי מקור אחד שראיתי, 120 אלף איש. תוסיפו להם את כל יתר המנוצלים וכן את ילדיהם ותקבלו מספר די גדול של עניים מקופחים. הפתרון במקרה שלהם הוא לכפות על ה"מעסיקים" (כלומר המנצלים) לשלם להם את המגיע להם. זאת ניתן להשיג ע"י הגדלת מספר הפקחים במשרד העבודה (פתרון גרוע), ע"י מאבק של ההסתדרות למען אנשים שאינם חברים בה, או ע"י העברת חוק המאפשר לכל עובד קבלן מנוצל, לתבוע לדין את המפעל בו הוא עבד (לא הקבלן המנצל שמחליף זהויות כל הזמן) ולקבל את המגיע לו בתנאים של הלנת שכר (כלומר בתוספת רבית רצחנית).

נכים

   הקבוצה השניה הם האנשים שאין להם היום סיכוי להשיג עבודה בשכר סביר. הקבוצה הזאת כוללת נכים, מפגרים, פגועי נפש וכן אנשים מבוגרים, מעל גיל 50, שהמעסיקים נמנעים מלקבל אותם לעבודה. הטיפול בקבוצה זאת צריך להיות יצירת עידוד להעסקתם, למשל ע"י ניכוי מחצית משכרם ממס ההכנסה שהמעביד צריך לשלם וכן יצירת מסגרות מיוחדות, מותאמות לצורכי כל קבוצה כזאת (בנפרד). הטענה שלי היא שאנשים אלה יכולים לעבוד ורצוי לתת להם תעסוקה, כבוד עצמי ומילוי זמנם, ולא לתת קיצבאות.

חד-הוריות

   הקבוצה השלישית היא המשפחות החד-הוריות: גרושות, אלמנות, אמהות בלתי-נשואות וכן גברים במצב דומה. הבעייה העיקרית של העניים בקבוצה זו היא היעדר סידור לילדים. לדעתי, זאת חובתה של המדינה לדאוג לסידור הולם, חינם, שיאפשר לאם היחידה, או לאב היחיד, למסור את ילדיו למקום שבו יוכל להיות בטוח שהם בידיים טובות ולצאת לעבודה במשרה מלאה. יש גם עניין תשלום המזונות, שבעלים רבים אינם מקפידים לשלם,

קשישים

   הקבוצה הרביעית היא האנשים שאינם יכולים לעבוד: נכים קשים וקשישים שאין להם פנסיה מספקת ואין להם כבר יכולת לעבוד. לאנשים האלה, ורק להם, צריך להעלות את הקיצבאות ולאפשר להם חיים ברמה סבירה. אני מניח שקבוצה זאת כוללת רק חלק קטן מבין כל 862,500 המבוגרים העניים הכלולים בדו"ח לשנת 2005. הנקודה היא שתשלומי ההעברה שהיו צריכים להגיע לאוכלוסיה נזקקת זו, מתחלקים עם יתר הקבוצות.

מובטלים

   הקבוצה החמישית היא קבוצת המובטלים. בקבוצה זו ניתן לטפל בשיטות של תוכנית ויסקונסין לעידוד ההליכה לעבודה, אבל בלי הסעיף, שכל אדם שהמטפלים של התוכנית לא הצליחו למצוא לו תעסוקה שתתקבל על דעתו, ייחשב לסרבן, קיצבתו תילקח ממנו והקבלן של ויסקונסין יקבל על כך תשלום. זהו סעיף דרקוני, האופייני כל כך לאסכולה של ביבי, סעיף המעודד את המטפלים לגזול את קיצבתו של העני.

   במקביל יש צורך לדאוג לעבודה למובטלים. זה כמובן נקל לומר מלבצע. אני לא רוצה להיכנס לעומק הנושא הזה אבל נסתפק בכך שחלק מהאבטלה נובע מראייה צרה של המצב, מחיסכון מקומי שמביא להפסד בחשבון הלאומי. צמיחה לבד לא תביא פתרון לאבטלה.

אנשים שאינם עובדים

   הקבוצה השישית, היא הבעייתית ביותר, קבוצת האנשים שאינם עובדים. רוב האנשים בקבוצה זאת נשואים וחיים במשפחות "ברוכות ילדים". זאת קבוצה של אנשים, שהם וילדיהם מהווים את רוב העניים הכלולים בדו"ח המבהיל. כיום מהווה קבוצה זו בישראל 15% מהאוכלוסיה בגיל העבודה, בשעה שבארצות המפותחות אחוז האנשים שאינם עובדים הוא בסביבות 7% . דו"ח העוני משמש למוסד לביטוח לאומי ולקבוצות פוליטיות מסוימות לדרוש את הגדלת הקיצבאות לקבוצה זאת. יש מחקרים שמוכיחים כי הגדלת הקיצבאות לקבוצה זאת במטרה להקטין את העוני במדינה, גורמת דווקא לתוצאות ההפוכות ומספר העניים הולך וגדל. המוסד לביטוח לאומי טוען כי הקטנת הקיצבאות בשנים האחרונות לא גרמה להקטנת המשפחות. מה שהמוסד לביטוח לאומי לא טרח לבדוק זה מהו מספר האנשים בקבוצה זאת שהלכו ללמוד ולחפש עבודה מאז הוקטנו הקיצבאות. יש לי יסוד להניח שמספר זה כלל אינו קטן.

   כיצד יש לטפל בקבוצה זאת? אפשר כמובן לקצץ בקיצבאותיהם ולהעביר את הכסף לטמיון, כלומר לאוצר המדינה. זה מה שעשה ביבי. זה כמובן רק מחמיר את הבעייה. מה שצריך לעשות זה להקטין את הקיצבאות ולהעביר את הכסף לחינוך. מדינת ישראל נותנת קיצבאות ילדים נדיבות, לעידוד הילודה, אך חוסכת בתקציבי החינוך, כך שהילדים הגדלים בקבוצה זאת אינם זוכים להשכלה מתאימה. כשהם מגיעים לבגרות, הם מצטרפים לקבוצת האנשים שאינם עובדים, קבוצה ההולכת וגדלה מדי שנה, יחד עם דו"ח העוני. עדיף למדינה לתת פחות קיצבאות ישירות ולתת יותר לחינוך הילדים הללו. יש פה מילכוד קטן. חינוך מתאים זה חינוך להשכלה, לעבודה ולאזרחות טובה. רוב ההורים בקבוצה זאת מסרבים לתת לילדיהם חינוך כזה. בעייה.

חסרי השכלה

   הקבוצה האחרונה היא הקשה ביותר לפתרון והיא קבוצת האנשים העובדים, הזוכים לשכר נמוך. לרוב אלה עובדים חסרי השכלה, אבל גם עולים חדשים (ולא כל כך חדשים), נשים וגם קשישים עובדים חסרי פנסיה. אם המדינה יכולה להרשות לעצמה, ניתן לפתור את בעייתם של אלה בעזרת מס הכנסה שלילי. זה פתרון בכלל לא פשוט וגם לא זול, אבל זה פתרון אפשרי.

פנסיה חובה

   שתי נקודות דורשות איזכור. הנקודה הראשונה היא הפנסיה. המצב הקיים בו רוב העובדים אינם חברים בקרן פנסיה ואינם צוברים כסף לימי הזיקנה, מוביל לכך שבעתיד יהיו לנו עוד הרבה קשישים עניים. כדי למנוע זאת, יש להפעיל את התוכנית לפנסיה שהציע חברי, פרופ` אביה ספיבק מאונ` בן גוריון, איש בנק ישראל עד לא מזמן. הנקודה השניה היא שוב חינוך, דגש על החינוך כדי שיגדלו אנשים שמועילים לעצמם, מועילים למדינתם, שטוב להם עם עצמם וטוב להם עם חברתם. גם זה נקל לומר מלבצע ועל כך כבר כתבתי מאמר שלם ב:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=625885

ואין טעם שאחזור פה על הדברים.

יוסף רגב

   האם הדברים הללו שכתבתי הם נכונים? האם הם משמעותיים? אם כן, הפנו את חבריכם לקרוא אל הבלוג הזה, שכתובתו:

http://blog.tapuz.co.il/regevj

   אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.

   דף הבית שלי הוא

http://www.bgu.ac.il/me/regev/

ושם תוכלו למצוא את כתובת הדוא"ל שלי.

   אם הדברים הללו מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אתם מוזמנים להגיב לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה". אפשר גם לשלוח לי תגובה לדוא"ל האישי שלי ואני אעביר אותה לכאן (בלי לציין את השם המלא), אלא אם תבקשו ממני שלא לעשות זאת.

   כדי לראות קטעים אחרים בבלוג הזה, רדו למטה, אל המלבן המסומן "תגיות", עשו קליק על "הצג הכל" בתחתית המלבן הזה, בחרו נושא ועשו עליו קליק, כדי לקבל את רשימת הקטעים שכתבתי, שיש בהם איזכור של התגית, של מילת המפתח הזאת.

המונה היומי: עד היום היו 13,233 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006