אני אוהבת את השעות האלה של הלילה. נדמה שהכל נח. יש מן שקט כזה שמחבק ועוטף אותי, מגונן ונותן מנוח לראש ולנשמה. אני לרגע מתנתקת מהיום יום, ממירוץ החיים, מהמחשבות, מהטרדות – אני מתאחדת עם השקט ומאפשרת לעצמי לפרוש את אבריי, להימתח, להשמיע קול משחרר, להניח ראש על הכר, לעצום עיניים ולהיות במקום אחר.
אני נמצאת בשקט שמאודו לא שמעתי. השמש מאירה, ואני מתמזגת עם קרניה העוטפות אותי בחום ורוך, אני יושבת בתוך שדה ירוק, בו יש שפע של אור, אני מתאחדת עם החמימות, הרוגע והדממה. אני שומעת רק את הנשימות שלי, נשימות עמוקות בקצב אחיד שלאט לאט נעשות שקטות ואיטיות. אני יכולה להרגיש את ראשי הכבד מונח על כתפיו, ממש כאילו והוא כאן לידי, מניחה עליו את כל המעמסה, המחשבות שמנקרות במוחי, מעבירה אליו את כל ההתמודדויות שלי, החולשות שלי וכל מה שכבד עלי ומקבלת ממנו המון חוזק, ביטחון ואהבה אין סופית. אני מצליחה בקלות לזהות את האושר מתקרב אלי במן חיוך ענק, מתמזג עם גופי ולא מפספס שום איבר בתוכי, אופף אותי מכל כיוון אפשרי ויוצא למסע פנימי אל חדרי ליבי , שם הוא נפגש עם הצלקת ההיא, והמכאוב ההוא, ועוד עמוק עמוק פנימה הוא פוגש בחושך, בעצב, בכעס, מנקה ומאיר אותם, ובתנועות רגועות ,שב, חוזר ומוודא שהם נשארו מוארים.
הוא מתחיל במסע ההתנתקות שלו, אך לא לפני שמשאיר אחריו ניצוץ של אור ושובלים של אושר.
אני מתעוררת נקיה, מוארת, שלווה ומוגנת.