Image may be NSFW.
Clik here to view.
תראו את הסינמון רולס האלה3>
כן... אין לזה ממש שם. אם למישהו יש שם בשביל זה, בבקשה תציעו בתגובותXD
קצת פרטים: פאנדום גיבורי האולימפוס, תקופה שהם מבוגרים יותר (וואו זה ממש לא ספציפיXD). זה די ג'ן, אלא אם כן אתם בוחרים לראות כאן ניקו/OMC בכוח, לול. אין לי שמץ איזה ז'אנר זה, אבל הדירוג הוא pg-13. יש כאן אזכורים לניסיון תקיפה, קחו בחשבון.
בכ"מ, זה נכתב לכבוד הפרויקט של טל. הפיק הוא באורך 1500 מילים כנדרש, ובעיקרון מימשתי כאן הרבה האדקאנונים שהיו לי - טרנס!ניקו, בי!ריינה וכאלה. אבל לא הכנסתי את הדברים האלה רק בקטע של זהות מינית/מגדרית. הכנסתי גם את המוצא של ריינה (היא פוארטוריקנית. וואי כפרה על ריק באמת), וגם כל מיני לקויות פיזיות/נפשיות שהיה חשוב לי לגעת בהן. כל זה היו דברים שלדעתי חסרים בפאנפיקיישן הישראלי, ולכן רציתי לגעת בהם.
השפנפן הזה נולד לי ממש מזמן, ולמעשה פעם הענקתי אותו למאיה בעבור הפרויקט אתגרים. אבל בגלל שהיא בחרה לממש שפנפן אחר, והשפנפן הזה המשיך לקפץ במוחי, וזה התאים לי לדרישות של הפרויקט, החלטתי לממש אותו כאן~
בשלב הזה חשוב לי לציין שמדובר בAU, כלומר ביקום מגביל בו ריינה וניקו עוד לא הכירו. זה השינוי הכי בולט, יחד עם זאת הוספתי עוד כמה שינויים קטנים הכרוכים בכך. שימו לב.
מקווה שתאהבו! אשמח לתגובות.
~.~
ניקו צעד ברחוב החשוך, רגליו רועדות ספק מהקור וספק מהפחד.
הוא אהב להיפגש עם הפסיכולוגית שלו, אבל שנא את הרחוב שבו היה המשרד שלה. לא היה בו תאורת רחוב, והסמטאות האפלות לא ממש גרמו לו לתחושה בטוחה, מין הסתם.
הוא לא ידע מה היה באור שגרם לו להרגיש קצת יותר בטוח. אחרי הכל, בתור בן האדס, הוא כנראה היה כבר אמור להתרגל לחשכה. השאול לא היה מקום מואר במיוחד. בניגוד למה שאבא שלו חשב, גחליליות גוססות לא היו תאורה מספקת.
ניקו נאנח מנגד למחשבה על אבא שלו. אם הזקן היה דואג גם למכונית בעבורו, ולא רק לנהג זומבי, אולי הוא לא היה צריך לצעוד את כל הדרך הזאת ברגל. זה נשמע קצת מפונק במחשבותיו של ניקו, ובכל זאת, היה מטופש לפרוק אל מול הפסיכולוגית אם מיד לאחר מכן הוא צובר עוד כמויות מסחריות של חרדה רק בגלל הליכה של פעם בשבוע.
ניקו קפץ ממקומו כששמע צעדים מאחוריו. הוא הגביר את קצב ההליכה ושלח מבטים חטופים אחורה. צללית כהה של גבר התקדמה לעברו.
הוא הרגיש איך פעימות הלב שלו נעשות מהירות יותר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה, ובכל זאת, זה היה מפחיד בכל פעם.
כשהוא שמע את הגבר מאיץ את צעדיו, ניקו בלע את רוקו והחליק את ידו למכנסיו, עוטף בחוזקה את הקת של חרבו.
"מה את עושה שם?" יד עלתה על כתפו של ניקו, שכבר החל לשלוף את החרב – אבל אז נעצר. היה מדובר בגבר. הוא היה שיכור, ופנה אליו במגדר הלא נכון – ובכל זאת, רק גבר. גבר אנושי. לא מפלצת.
ניקו הרגיש איך אנחת הקלה נפלטת מפיו. הגבר תפס את סנטרו בתגובה. "את נוגעת בעצמך שם? אני רואה שבאת מוכנה – "
ניקו ניסה להתחמק מהאחיזה דרך הרווח הקטן שהיה בין גופו של הגבר ובין הקיר, אבל הוא תפס את זרועו, מעקם אותה. ניקו שמע את אנקת ההפתעה נפלטת מפיו, והחל להתפתל. "לא – אני לא – "
"מה את חושבת, שתוכלי לברוח לי כל כך בקלות?" אמר הגבר בעליצות מוזרה. ניקו סלד מהמגע, אבל הגבר היה חזק ממנו, והאחיזה מנעה ממנו להגיע לחרב שלו. הוא קילל את הטיפשות שלו על כך ששכח שבני אדם הם גרועים כמעט כמו, ואפילו יותר, ממפלצות.
אבל כשהידיים של הגבר החלו לטפס לתוך החולצה של ניקו, הוא היה המום אפילו מכדי להלקות את עצמו. "מ – מה..." הוא מלמל, קפוא מרוב אימה. הוא השתדל להתעשת, לנסות לדחוף את הגבר ממנו, אבל זה היה חסר טעם. הוא היה חזק ממנו.
האצבעות של הגבר כבר כמעט ליטפו את הביינדר שלו. ניקו התכווץ ברעד. "תעזוב אותי. בבקשה. אני לא – אני לא בחורה – "
משפטו נקטע אל מול העובדה שהגבר נהדף לאחור על ידי חפץ שעופף מעל ראשו של ניקו בדיוק רצחני. "מה אתה חושב שאתה עושה, חלאה?!"
ניקו שמע את הקול מאחוריו, קול זועם ונשי שעורר אותו מקיפאון האימה בו היה שרוי. ניקו התנשם ברעד, מביט בבחור שאחז בראשו בכאב על המדרכה. האישה שעטה לעברו בקפיצות, נשענת על הקיר עם יד אחת ועם השנייה מרימה את החפץ, ממשיכה להכות את הגבר איתו.
ניקו החוויר שהבחין לפתע בעובדה שהיא דילגה על רגל אחת. עיניו נגררו אל עבר החפץ בו השתמשה כנשק. היה מדובר ברגל.
ניקו מעד לאחור. האישה תקעה בגבר עוד כמה חבטות – הוא אפילו לא הגיב, רק התכווץ ונאנק, שרוי בשכרות מוחלטת. לאחר מכן היא הסתובבה לעבר ניקו, שולחת לעברו יד. "הוא פגע בך?"
"ה – הרגל שלך – "
"זו תותבת." תוך כדי שאמרה זאת היא סובבה את החפץ בקלילות ומעדה לעבר ניקו, נשענת על הקיר. "שימושי להפליא כשאני צריכה למצוא משהו להכות בעזרתו."
ניקו מצמץ, עדיין מבוהל, אבל קצת פחות. האישה רכנה לעברו שוב. "את בסדר?"
ניקו נעזר ביד שללחה לעברו כדי לקום, לא מעז להביט בה בעודו אומר, "אני בן."
היא הנידה את ראשה לשלילה. "אני מצטערת. הייתי צריכה לשאול – אתה... אתה בסדר? לא נפצעת, נכון?"
"לא, זה בסדר." הוא הציץ בה כעת בזווית עינו. היא הזכירה לו את ביאנקה. עורה היה כהה יותר ותווי פניה קשיחים יותר, והיא הייתה גבוהה ממנה בהרבה (ובכן, בהתחשב בעובדה שביאנקה מתה בגיל שתיים עשרה, ניקו הניח שלא ממש הייתה לה הזדמנות לגבוה). אבל הצמה הארוכה הזכירה לניקו את אחותו, וכך גם ההבעה הדואגת תמידית.
הוא חיבב אותה מיד.
הוא הביט בה בשעה שהיא הרכיבה בחזרה את הרגל התותבת שלה, ואז התיישרה למלוא גובהה, מביטה בו. "אתה בטח מרגיש נורא עכשיו. רוצה ללכת לשתות משהו? אני מזמינה."
ניקו הרגיש שלחיו מתחממות. הוא היה די בטוח שהיא מנסה להתחיל איתו. "תודה על ההצעה, אבל – אני לא ממש בקטע של אלכוהול," אמר, ואז הוסיף בשקט, "או של בנות."
ריינה הרימה גבה, חיוך מעוקל עולה על שפתיה הכהות. "אל תדאג בנוגע לזה. החברה שלי קנאית מאוד, לא הייתי מתחילה עם אף אחד תחת המשמרת שלה."
ניקו מצמץ. "הו." הוא סקר אותה בביישנות מסוימת. הוא לא זכר את הפעם האחרונה בה הרגיש כל כך בנוח ליד בן אדם זר. "טוב, אם את מזמינה – אני מניח ש – פשוט, אני די קצר במזומנים – "
"עליי." היא חייכה אליו חיוך בוטח, ואז שלחה אליה את ידה ללחיצה. "ריינה."
הוא היסס לרגע לפני שהושיט את ידו בתגובה. "ניקו." אמר. ריינה לחצה את ידו לחיצה חזקה וקצרצרה, ואז נסוגה.
"בוא. אני מכירה מקום נחמד ממש מעבר לפינה. הם מגישים פינה קולדה שנפלאה גם עם אלכוהול וגם בלי."
הוא עקב אחריה אל תוך הפאב. כשהיא נכנסה, היא מיד החלה לדבר בספרדית שוטפת עם הברמן, וניקו התיישב לצידה במבוכה מסוימת, מרגיש קצת לא שייך.
בדיוק כששקל לחמוק לשירותים ולהשתמש במסע צללים כדי לחמוק מהסיטואציה החברתית שלא היה לא מושג איך להתנהג בה, ריינה הפסיקה את השיחה עם הברמן והביטה בו בחצי חיוך. "סליחה על השפה הזרה. זה אנדרס. שנינו נולדנו בפוארטו ריקו, והוא תמיד גורר אותי לשיחות על הבית."
ניקו הביט בברמן, שחייך אליו בידידותיות וסקר אותו מכף רגל ועד ראש. הוא ניסה להתעלם בכוח מהעובדה שהוא היה ממש חתיך.
"זה בסדר. כלומר – אני מתנהג בערך אותו הדבר עם דוברי איטלקית," הוא אמר, זע במקומו באי נוחות. אלוהים, כמה שהוא היה גרוע בשיחות חול.
ריינה צמצמה את עיניה לעברו בחשדנות מסוימת. בדיוק כשהמשקאות שלהם הגיעו, היא שאלה אותו בשקט, "אתה חצוי, ניקו?"
עיניו של ניקו התעגלו בהפתעה והוא העיף מבטים מהירים לצדדיו. "כן." אמר לבסוף. המילים הבאות יצאו מפיו כמעט כמו משקולות. "אני בן האדס."
הוא ציפה שהיא תירתע מופגנות, כמו הרוב, אבל היא רק המשיכה לבחון אותו. "אז אתה יווני," היא ציינה, מרימה גבה. "ואתה חזק." הוסיפה. "בטח אתה צריך גלונים של בושם כדי להסוות את הריח שלך ממפלצות, לא? מדובר בסיכון לא קטן, להסתובב ככה לבדך. חצויים צריכים להישאר בקבוצות, גם אם הם בוחרים לחיות בעולם האנושי – אנחנו חייבים להגן אחד על השני."
"אני לא ממש... מסתדר עם אנשים." פלט ניקו. "אני לא יודע אם אצל הרומאים זה אחר, אבל –במחנה החצויים קצת... חוששים ממני."
"הו, ספר לי על זה." היא חייכה. "אני בת בלונה, אלת המלחמה הרומאית. התואר הזה מביא איתו הרבה כבוד, אבל גם הרבה, ובכן, פחד. אנשים בטוחים שאני ממש אוהבת לנופף בחרב שלי."
ניקו נזכר בבני ארס במחנה החצויים, ובייחוד בקלאריס, שלא היה דבר שאהבה יותר מללכת מכות. הוא הניח שהוא מבין מאיפה הסטריאוטיפ הזה נוצר.
"אני לא נהנית כל כך לנופף בה, האמת." המשיכה ריינה בדבריה, חיוך דק עולה על שפתיה. "ברגל התותבת, לעומת זאת – "
ניקו פלט גיחוך מופתע, ומיד הרגיש אשם על כך. אבל חיוכה של ריינה רק התרחב, והיא הביטה בו בחיבה בולטת. ניקו הרגיש תחושה חמה עולה בחזה שלו.
הברמן זרק לעברם משפט בספרדית לפתע, וקשר העין שהיה בינו לבין ריינה נקטע. היא הקשיבה לבחור, ואז חזרה להביט בניקו. "הוא שואל אם אתה בטוח שאתה לא רוצה משהו יותר אלכוהולי. הוא אומר שהוא ישמח להזמין אותך."
ניקו העיף מבט סמוק לברמן. "א – אני לא יכול. זה מתנגש עם הנוגדי דיכאון שלי – " פניו האדימו אפילו יותר. "אבל אל תגידי לו את זה."
ריינה ענתה משהו לברמן, שבתגובה רק נאנח והסתובב לשרת לקוחות אחרים. לאחר מכן חזרה להביט בניקו. "אמרתי לו שעד שלא ילמד לדבר אנגלית, שלא יופתע שלא הולך לו עם בנים."
ניקו לא היה יכול לעצור בעצמו מלחייך. היה בה משהו שהרגיע אותו. היא הייתה כל כך... בטוחה בעצמה. ומשהו בביטחון שלה גרם לניקו להרגיש כאילו אין ממש סיבה שהוא ירגיש לא בטח לצידה.
הוא לא היה רגיל להרגיש כך בחברת אנשים. בדרך כלל, הנטייה הראשונית שלו הייתה שלא לסמוך על אנשים. לרוב הם גם נתנו לו סיבה טובה להתרחק. וגם אחרי כמה שנים טובות של טיפול עם הפסיכולוגית שלו, שלא הפסיקה לרגע לדבר איתו על החשיבות של אמון, הוא עדיין מצא את עצמו מתקשה בכך.
אבל איתה זה היה כמעט קל.
"אני נהנה לדבר איתך." הוא פלט, נעזר בעצתו של הפסיכולוגית שלו, שהמליצה לו תמיד להיות כנה.
ריינה הרצינה לפתע. "אני שמחה לשמוע, כי אני באמת רוצה שנשמור על קשר. אני בטוחה שאתה יודע לדאוג לעצמך, ניקו – לא פגשתי הרבה בני האדס בחיים שלי, אבל קל להבין שאתם עוצמתיים. ובכל זאת. המצפון שלי לא יהיה נקי אם אתן לך ללכת מכאן בידיעה שאתה צריך להתמודד עם כל המפלצות שנמשכות אליך לגמרי לבד."
ניקו השפיל את עיניו. "זה בסדר – אני רגיל לזה."
ריינה סקרה אותו ארוכות, ואז הנהנה קלות. "אני מבינה אותך. ואני לא מתכוונת לכפות עלייך לעשות שום דבר. אבל רק תחשוב על זה, בסדר? אני מכירה הרבה חצויים שמחפשים שותפים לדירה. זה תמיד בטוח יותר להיות צמודים זה לזה. וגם אם אתה מעדיף שלא – אני אעריך את זה אם תשקול את העניין."
ניקו היסס לרגע, ואז הנהן קלות. "בסדר," אמר, קולו צרוד מעט.
"יופי." היא ענתה, מסופקת, ואז הניחה את ידה על כתפו במגע מרפרף, מביטה בו בחום.
ניקו הרים אליה את עיניו, וידע בוודאות מוחלטת שהיום השיג ידידה חדשה.
~.~
מקווה שאהבתן/ם,
מייטי בי. Image may be NSFW.
Clik here to view.