יש קקטוס, שפורח רק פעם בחייו של הקקטוס, כמו "קוריפה". זאת חגיגה לקקטוס ולאלה, שרואים את הפריחה המרהיבה. להבדיל אלף הבדלות, אנחנו בני האדם, נולדים רק פעם בנצח ולא יותר. פעם אחת אנחנו פורחים (במיוחד כשאנחנו תינוקות) ויש לנו כל כך הרבה איסורים. הגבר צריך להיות גבוה מהאשה, צריך הבדל שנים קבוע בין האשה לגבר, האשה צריכה לנעול עקבים, הגבר לובש מכנסיים, קובעים לנו מתי נלך לקניות, במה נאמין, עם מי נחייה. כל חיינו מקובעים ע"י אנשים אחרים.
בס"ה אנחנו פורחים פעם בנצח.
פעם ועכשיו
פעם, האנשים העשירים, התאפיינו בזה, שהיו שמנדובים. העניים היו רזים, כי לא היה להם מזון. היום, בעולם המערבי, יש אוכל לכולם, לכן האנשים הרזים נחשבים, כי יש להם משמעת עצמית והם עוסקים בספורט.
מתי הייתי רוצה להילווד?
באף תקופה בהיסטוריה, לא הייתי רוצה לחיות. לא בתקופת האבן, לא כשאבותינו חיו, לא בתקופת היוונים, לא בתקופת הרומאים, לא בספרדים, לא כמלכה ולא כנסיכה ולא כמשרתת ולא כעבד ולא כאיכר. בוודאי, לא במלחמת העולם השניה.
נולדתי בדיוק בזמן. 3 שנים אחרי תום המלחמה וכאשר המדינה נולדה, מדינת היהודים. עליתי ארצה בגיל 8 וזכיתי, שילדותי עברה, בא"י היפה. זכיתי לחוות את "מלחמת ששת הימים", עם הגאווה שליוותה אותנו. הפנימיזם, שאנחנו חווים עם התפטרות סילבן שלום והליכתם הביתה, של הניצבים. אני חושבת, שזאת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כמו אמריקה של פעם וכל אדם יכול לעסוק במה, שחפצה נפשו (חבל, שלא הבנתי את זה קודם). נכון, שיש לי ביקורות והרבה דברים הייתי משנה, כמו מזג האוויר והמלחמות, אבל אם למות, אז בארץ.
כמו שעזאם עזאם אמר, לאחר 8 שנים בכלא המצרי: "זאת ארץ נפלאה!"
