קוראים לה שולה.
אני יודע מה אתם הולכים להגיד, אבל זה לא ככה. אני לא כמו הגברים האלו שאוהבים את המכונית שלהם יותר מאשר כל דבר בחיים. לא ביליתי ימים ארוכים בלשפץ ולקשט אותה או בלצחצח אותה עם סמרטוט ולמרוח עליה שעווה ידנית. שולה היא לא איזה רכב יוקרה ראוותני או רכב אספנים ואני לא אובססיבי לגביה.
שולה היא בסך הכל הונדה סיוויק אפורה עתיקה שהסמל שלה כבר נפל מזמן. הצבע שלה מתקלף פה ושם ובפינה של החלון השמאלי יש לה אפילו טיפה חלודה. אחת מלוחיות הגלגל שלה חסרה, הרדיו שלה עושה טובה אם הוא קולט גלגל"צ והדלתות שלה נפתחות וננעלות רק אחת אחת עם המפתח. בקיצור, היא מעוצבת כמו רכב של תיכוניסט ומבולגנת כמו רכב של סטודנט. בקיצור, הרכב הראשון הקלאסי.
אני אפילו לא יודע למה נתתי לה שם. ועוד שם כמו "שולה." אני גם לא בטוח שממש נתתי לה את השם הזה. מתישהו הוא פשוט צץ, ומאז קוראים לה שולה. וזה לא רק אני. גם החברים שלי, בתחילה בנימה צינית קלילה ועם חיוך שיש בו שמץ של גיחוך ובסופו של דבר באופן טבעי ממש מתייחסים אליה ככה. אפילו ההורים שלי כבר קוראים לה בינם לבין עצמם שולה. כבר אי אפשר ממש לנתק את השם הזה מהעגלה המקרטעת שנושאת אותו.
אוקי "עגלה מקרטעת" זה קצת מעליב. בסך הכל שולה עשתה את עבודתה נאמנה לאורך השנים. מאז היום שקניתי אותה באיזה מגרש שכוח אל בפאתי אזור התעשייה של ראשון לציון ועד היום עברנו ביחד די הרבה – ובסך הכול היא לא אכזבה אותי. שולה ראתה איתי את המדרונות המוריקים של הגליל העליון ואת התהומות הצחיחים של הנגב. היא טיפסה איתי לירושלים הקדושה וגם התנחלה לא פעם בעיר החטאים, תל אביב. שכבתי הגב על הגג של שולה כשצפיתי בכוכבים נופלים, שכבתי בתוכה עם מישהי כשאולי היה עדיף שלא אעשה זאת. העברתי בה חפצים בין דירות ולקחתי בה את הכלבה לוטרינרית. שולה הייתה שם איתי לאורך הדרך.
אני אולי נשמע קצת סנטימנטלי. אבל חשוב לי להבהיר שוב, אני לא מהגברים האלו שמתאהבים במכוניות. אני לא מבין כלום במכוניות. לא הייתי יודע להבדיל בין קרבורטור לרדיאטור גם אם היו מצמידים לי אקדח לרכה. אני לא ביליתי שעות בטיפוח הרכב או בלבהות בו בגאווה. לא ביליתי אפילו דקה בתוכו שלא יועדה לנהיגה. טוב, אולי פעם אחת, כשהיה לי יום נורא ולא רציתי לפגוש את השותפים שלי, אז ישבתי בפינה אפלה של החניה והיכיתי את ההגה בכל הכוח עד שהדמעות סוף סוף פרצו. או בפעם ההיא שהתקשרתי למישהי כדי לקבוע דייט, וחשבתי שעשה את זה בחמש דקות לפני שאני יוצא מהרכב ובמקום זה מצאתי את עצמי יושב ומדבר עם ההיא במשך שעתיים. או אולי..
בקיצור, אני סנטימנטלי לגבי החוויות שהיו לי עם שולה. לא לגביה. אני מוכן לוותר עליה בשנייה אם צריך. ולאחרונה סוף סוף הגיע הזמן הזה שצריך. או יותר נכון הגיע הזמן שבו כבר לא יכולתי שלא לוותר עליה. כי תאכלס קניתי את המכונית כשעוד הייתה לי משכורת נחמדה כמנהל זוטר, ועבודה שצריך להגיע אליה בכל בוקר – וגם, אם להודות על האמת, קצת רצון במכונית כסוג של סימן לכך שהגעתי לגיל מסוים. גיל כזה שבו כבר יש לך מכונית משלך. אבל עכשיו אני עם משכורת הרבה פחות נחמדה, בתור עוזר מחקר, ורוב העבודה שלי נעשית מהבית – ואני מרגיש קצת זקן כדי לנסות להוכיח לעצמי שאני מבוגר בעזרת אחזקת רכב באלף ש"ח לחודש. אז כבר די הרבה זמן שאני לא באמת צריך את שולה. אבל גם לא באמת הייתי חייב לוותר עליה.
את כל הטיעונים האלו יכולתי לנפנף איכשהו עם קצת מחשבות על כמה שזה נוח כשיש לי רכב והבטחות חסרות תקווה להשתמש בו רק כשאני ממש צריך. אבל עכשיו כשאני מיועד לטוס ליפן בעוד כמה חודשים לשנתיים – אני מוצא שאני די חייב למכור את שולה. גם כי אני צריך את הכסף, וגם כי אין לי ממש סיבה להחזיק רכב בארץ בזמן שאני אינני פה. כך שעברתי מ-"כנראה שעדיף לי לוותר על המכונית," ל- "הגיע הזמן להיפטר משולה!"
ובכל זאת, אני לא מצליח לעשות את זה. פרסמתי מודעות בשני אתרים פופולארים, שמתי שלטי למכירה על שניים מהחלונות. סיפרתי שאני מוכר את הרכב לכל מי שאני מכיר – ובכל זאת, לא הצלחתי עדיין למכור אותה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני לא מפרסם במקומות הנכונים. אם מישהו ירצה רכב כמו שלי, זה בטח סטודנט או תיכוניסט, כך אמר לי אחי. אז הלכתי ותליתי מודעות במכללה הקרובה לביתי, וחניתי בין המכללה ותיכון קרוב. אבל עדיין בקושי התקשרו אלי. אחר כך אמרתי לעצמי שאולי זה המחיר. כתבתי די בגדול ובבירור בכמה אני מוכן למכור אותה, אבל בקושי התקשרו אלי והמתעניינים הציעו לי על שולה הרבה פחות ממה שאני דורש. אז ניסיתי להתפשר. הורדתי קצת את המחיר המיועד וניהלתי קצת יותר מסע ומתן – ואפילו הסכמתי ביני ובין עצמי שאם יציעו לי סכום נמוך משמעותית ממה שאני רוצה אסכים.
ואז הגיע מישהו אחד. ובדק את שולה לעומק. הוא חיפש מאחורי הגלגלים, ופתח את מכסה המנוע. הוא בדק את התאריך של המצבר ואת הצליל של ההנעה בלי מזגן ועם מזגן, ואיך עוברים ההילוכים. אחר כך הוא שלף דף והכין רשימה של חמישים אלף ארבע מאות שלושים ושניים דברים שהם לא בסדר ברכב. הוא עשה קולות של יחמור מיוחם והעמיד פנים שהוא מתייסר קשות בשאלה אם בכלל כדאי לו להתעסק ברכב כזה. הוא אמר שזה רכב נורא, וחסר ערך ושאף אחד לא יירצה לקנות אותו אבל הוא מוכן לשקול זאת בכל זאת. אחרי משא ומתן מפרך הוא הציע מחיר שמגרד את המינימום שהחלטתי להתפשר עליו. ואני סירבתי למכור לו את הרכב בכל זאת.
אתם מבינים... אני לא סנטימנטלי לגבי המכונית שלי. אני לא כזה מבין ברכבים גם ככה. אולי אני טיפה קשור אל שולה כי בכל זאת, יש קשר כזה מיוחד בין גבר והרכב הראשון שלו. אולי היא טיפה מזכירה לי כל מני חוויות ואירועים מהעבר. אולי אני טיפה אתגעגע אליה. זה לא אומר שאני מאוהב במכונית שלי או משהו. אני מ-מ-ש לא אחד האנשים האובססיביים האלו שאוהבים את הרכב שלהם בטירוף עיוור. מאלו שקשורים אליו בצורה כמעט מטרידה. זו בסך הכל מכונית, כלי רכב, חפץ. משהו שנועד להביא אותי מנקודה א' לנקודה ב'. לא כזה סיפור גדול.
אבל על ה%^& שלי שאני אתן למישהו ללכלך ככה על שולה!!!