וואו, אני ממש מערכיה את האני של לפני שלוש שנים ששמרה את כל הפרקים....
חח טוב אז כל הכבוד לאני הקטנה, החמודה והתמימה שעדיין לא השחיטו אותה.
אז... פרק אחרון להערב; אנא קבלו את פרק 63:
פרק 63 – מזל וגורל
כשיצאנו למגרש החניה, לרוח הערב הקרה של פורקס, ג'קט גדול מצא את מקומו על כתפיי. חייכתי.
"מה קורה?" שאלתי, נשענת על תום. "חשבתי לשאוף קצת אוויר צח." כדי להמחיש את עמדתו שאף אוויר מאפו בקול. גיחכתי בזמן שפנינו אל היער, ואחרי כמה דקות של הליכה שקטה ונעימה מצאנו את עצנו שוב במגרש החניה, רק שהפעם זוגות-זוגות כבר התחילו לצאת, לפרוש ללילה.
ללילה של הנשף.
ראיתי את תום, מזווית עיניי, מביט באשלי ובאוליבר נכנסים למכונית של אבא שלו ויוצאים בדהרה. נאנחתי.
"רוצה – " התכוונתי להציע שנחזור לאולם, אבל הוא הרים אותי ובתוך כמה רגעים היינו במאליבו. רציתי לומר משהו, אולי משהו בסגנון 'מה קורה', אבל המבט שהיה על פניו גרם לקולי להיעלם.
"הילי," לחש ברכות, מלטף את לחיי בעדינות. "זה ערב נשף הסיום." עצם את עיניו. "שמעתי את מה שאת וקטי דיברתן עליו במחשבים." הסמקתי – מעט ידעתי שהיא תטריד אותי עם הנושא הזה יום למחרת. קטי – שתהיה לי בריאה!
"אני מודעת לגמרי שזה לא אפ – " התחלתי לומר.
"תקשיבי לי שניה אחת, בבקשה." פתח את עיניו כדי להסתכל עלי. "אדוארד ובלה לא נזהרו. אולי, אם ניזהר, אם נשתמש ב... באמצעים, אז אולי..." הוא השתתק, נבוך. אני בטוחה שאילו זה היה אפשרי, הוא היה מסמיק.
הסטתי את מבטי. "זה מסוכן יותר מדי." לחשתי. הוא הרים את פני כדי שאפגוש במבטו.
"אבל זה שווה את זה." המבט שלו לקח את קולי בשנית. נשיקה רכה, מתוקה, הגיעה לשפתיי. כרכתי את ידיי סביב צווארו,והעמקתי את הנשיקה.
דפיקה קלה על החלון הקפיצה את שנינו.
זו הייתה אליס.
"העיפו את כולם. כדאי שתלכו לאנשהו..." משכה בכתפיה. הנהנתי כשתום נסע ברוורס ואז לכיוון הבית שלי.
שאר הלילה עבר עליי במחשבות.
עמדתי בשדה גדול, אשר יכולתי להישבע שראיתי אותו עוד פעם או פעמיים בחיי – למרות שלא זיהיתי אותו באופן חד משמעי – וארו עמד לידי, ממש באמצע השדה.
הסתובבתי כדי להסתכל עליו.
"מי זה עומד להיות הפעם, אה, היללי?" שאל, קולו רך ושקט כלחישה ברוח הקלה שסחררה את שיערי. הוא היה מפוזר וארוך, ושמתי לב אחרי רגע שלבשתי את אחת משמלות הקיץ הצהובות של אמא. מוזר.
"למה אתה מתכוון?" התבלבלתי. לפתע, שני ילדים יפיפיים עמדו מולנו – בת ובן.
לשניהם היה שיער שחור כדיו ועיניים כחולות ועמוקות, חכמות ונבונות.
"מי זה עומד להיות הפעם?" שאל בשנית כשסכין חדה הופיעה בידו. הוא הצביע על הילדה, שעמדה שם, זקופה וגאה, ואז לכיוון הבן, שגם הוא – כמו הקודמת לו – עמד זקוף ככל שיכול היה לעמוד.
"נתן..." ארו הזיז את החרב עד שהצביע לכיוון הילדה שוב, והפעם החרב נחה ממש על צווארה, עד שטיפת דם סמיכה בצבצה מעורה. "או אייריס?"
היי. אני היא הילי דולב. נולדתי לאיריס ונתן דולב, ויש לי אחות קטנה בשם נלי.
אני לא מתכוונת לנהל שני יומנים כמו אמא שלי (כי אין שום צורך – במילא אף אחד לא יקרא את היומן הזה חוץ ממני ואולי גם נלי), ואני לא מתכוונת לבזבז את חיי על מחקר שלא העלה דבר, כמוה.
אני מתכונת להיות הנבחרת.
אתם מבינים, אני כותבת ביומן הזה עכשיו רק כדי... טוב, לארגן את המחשבות שלי.
כי אני יודעת:
מי אני – צאצאית של דמימיי, ושל אנדריאה, בתה. אחייניתו של ארו. הצאצאית היחידה שעוד בחיים של שושלת הדם הטהורה. בכורה בשושלת שקשורה לוולטורי בקשרי דם. בלה-בלה-בלה.
מה צריך לקרות – לתת לוולטורי את מבוקשם ובכך להפסיק את השלום הקר ששורר בינינו. יותר מדי שקרים ומזימות יש בינינו... הגיע הזמן לעצור הכול.
איך אני עומדת לעשות זאת –
נתקעתי. לא ידעתי איך אני עומדת לעשות זאת באמת. להצטרף – נחמד. אבל מה אז? עברתי דף וכתבתי בראשו;
שאלות למחשבה:
1. מה יקרה עם תום? האם הוא יצטרף או שאשאיר אותו מאחור?
2. מה יקרה עם נלי, אנדי?
3. מה יהיה עם לין ומרטין, המשפחה שלי?
4. מה יקרה לקאלנים, למשפחה השניה שלי?
5. איך אשרוד שם לנצח?
הבטתי בשאלה אחרונה, ולא ידעתי מה או איך אעשה את זה.
האם אפשר להצטרף אליהם ואז להתאבד? לא בא בחשבון, הבנתי אחרי רגע. מה עם כולם, אלו היקרים לי? לא אוכל להשאיר אותם מאחור.
אפשר לברוח? לא. מה תהיה המטרה בהצטרפות אם אברח אחר כך?
אפשר –
לא ידעתי כבר מה אפשר.
לקחתי את העט ובעזרת סמיילי אחד וחמדמד הפרדתי בין שאלה מספר חמש לשש;
6. האם להסכים לרעיון של תום ולנסות?
עוד שאלה מכשילה.
בחיי – החיים שלי היו מסובכים יותר מאופרת סבון דביקה בעלת 132,904 פרקים.
ואיך זה מרגיש לחיות ככה, אתם שואלים?
כמו חרא.
נקודה לא ברורה: אנדראה הייתה בת כלאיים? יש מצב. אבל אז... זה אומר שהם מסוגלים ללדת. עם יצורים אנושיים, ככל הנראה.
שניה אחת... אם התשובה היא כן אז... נסי. אוי, לא!
7. האם יכולים להיות לנסי ולג'ייק ילדים?
8. אם כן – מה הם יהיו?
פחדתי מהתשובות של השאלות האלו – לכל תשובה יהיו השלכות נוראיות, ככל הנראה, לא משנה אם תהיה חיובית או שלילית.
שמעתי את הדלת שלי נפתחת, ולין ביקשה להיכנס. סגרתי את היומן וישבתי עליו באלגנטיות כשהנהנתי. היא התיישבה לידי – דחפתי את עצמי ואת היומן אל תוך המיטה כמה שרק אפשר.
"תשמעי, היל," אמרה כשהחזיקה בידי. "אני יודעת שעם כל הבלגאן של החתונה לא יצא לנו לדבר הרבה על כל מה שקורה." נאנחה.
"זה בסדר לין, באמת." הבטחתי לה. "אני לא מרגישה מקופחת, ממש לא." חייכתי אליה.
"אני רק רוצה שתדעי, שאם יש איזו בעיה, או שאת סתם רוצה לדבר עם מישהו – אני פה, תמיד." הבטיחה, עיניה דואגות. היא שקלה לדחות את ירח הדבש שלה.
"אוי לא, את לא!" קראתי וכעט קפצתי מהמיטה – מזל שנזכרתי ביומן, אחרת המצב היה יכול להיות לא נעים במיוחד. "את לא מבטלת כלום, שום דבר, נאדה, ריאה, נאט'ינג** בשבילנו, האם זה ברור?" השתדלתי שלא לצעוק מרוב עצבים, אבל קולי היה רם וגבוה מהרגיל.
לין נראתה מוכת הלם לכמה שניות. ואז התאוששה. "למה את עושה את זה?" לחשה.
זה היה תורי להתבלבל. "סליחה?"
"למה את קוראת את המחשבות, זיכרונות – מה שלא יהיה – אם את יודעת שזה פוגע בך כל כך?" שאלה, כאב גלוי בקולה. היא הייתה הדודה הכי טובה בעולם.
"זה לא משהו שאני שולטת עליו," נאנחתי. "מצטערת שהתפרצתי עלייך, אבל, כמו שסמכת עלי לטוס עם נלי בקיץ למקום של המחורפנים," – ככה קראנו לוולטורי כשלין הייתה בסביבה –"את צריכה לסמוך עלי שנסתדר שבועיים לבד, אוקיי?" אחזתי בידיה. היא בחנה את מבטי לרגע – נזהרת שלא להסתכל לתוך עיניי - ואז הנהנה.
"את הכי טובה שיש." חיבקתי אותה חזק ואז היא הלכה מהחדר. פיו, נשמתי לרווחה.
מזל.
לקחתי את היומן ותחבתי אותו מתחת לכרית – עייפה מדי כדי להניח אותו במקומו. בתוך שעה או שעתיים של ניסיון בפתירת השאלות שהצבתי לעצמי, נרדמתי, סוף כל סוף.
שמעתי את עקביה של שילה נוקשים על רצפת חדר הכס. חיכינו לכל הערפדים הכלולים בברית כדי לנהל ישיבה אחרונה לפני שאני ונלי נחזור לארץ.
"אני לא מאמינה שעד שאתן חוזרות אתן הולכות אחרי שבוע!" נאנחה כשחיבקה את שתינו.
"אל תדאגי," נלי חייכה אליה – אך החיוך לא הגיע לעיניה. "נתראה עוד לפני שתרגישי."
"היידי," פרנסואה אמר בטון ענייני. "את מלווה אותן לשדה?"
"כן." הנהנה וקרצה. שמתי לב שיש משהו ביניהם... רק קיוויתי שזה יחזיק.
"למה, מה קרה?" שאלתי בעניין.
"כלום, מי פטיט אג'ה." אמר וחייך. הוא התחיל לקרוא לי כך – פטיט אג'ה* - אתמול. חיבקתי אותו בחוזקה.
"אתגעגע, אידיוט." החזרתי לו בצרפתית כשהתנתקנו בחיוכים גדולים.
"מה שהיא אמרה." נלי חיבקה את פרנסואה גם-כן. גיחכתי.
ואז ראיתי את שילה ושאלה קפצה למחשבותיי – שאלה שכל פעם שכחתי מחדש. "שילה," אמרתי, מתקרבת אליה. היא הרימה את גבותיה בעידוד. "אפשר לדבר איתך בפרטיות לרגע?" היא הנהנה וטסנו – תתי משמע – לחדרי. ברגע שהדלת הייתה סגורה, התיישבתי על המיטה וטפחתי לצידי כדי שתתיישב גם כן.
"מה קורה, היל?" שאלה כשהתיישבה בזהירות. נשכתי את שפתי התחתונה. לא ידעתי איך לנסח את זה. "מה קורה?" הניחה את ידה הקרירה על ידי.
"את חושבת שיכול להיות שאמות לפני שיהיו לי ילדים?" שאלתי בהיסוס, לא בטוחה אם אני ממש רוצה לדעת את התשובה – אבל אם מישהו יודע את זה, זו תהיה שילה. פניה התרככו.
"תאמיני לי – זה הדבר האחרון שאת צריכה לדאוג בגללו." לחצה את ידי בעידוד.
"זה כן או לא?"
"גם אם תהיה נזירה במנזר, איכשהו יהיו לך ילדים." היה זה תורה להיאנח. "מהרגע שמשפחת דולב כרתה ברית עם הוולטורי, היא כרתה ברית גם עם הגורל. אף אחד לא האמין שסבתא שלך תיוולד – ותראי מה קרה!" החוותה בידה עלי. צחקקתי.
"אבל..." אמרה בקול שקול יותר, רציני יותר. "אני באמת לא יודעת מה יקרה איתך באופן ספציפי. הרי את מאוהבת בערפד ו – טוב, לא נראה לי שאנחנו באותו המין הביולוגי.[תחפשו את ההגדרה ותבינו!] אז... באמת שאין לי מושג."
"את מתכוונת להמשך." נאנחתי. היא הנהנה קלות. "תאמיני לי, אם זה יסתכם בכך שאת תינשאי לאחד מהילדים שלי – תדעי שאני תומכת!" צחקתי. היא צחקה גם כן.
"זה חשוב לי לשמוע את זה ממך, היל." היא הקימה את שתינו מהמיטה. "אני חושבת שהאספה כבר מוכנה. בואי."
התעוררתי במיטה של נסי, כשהבחורה הנ"ל לא נמצאה בחדרה. התמתחתי והנחתי לעצמי להירגע במקצת.
ואז שמעתי את הרקיעות.
ואת הרעש.
את הדלת שחרקה קלות.
וחיכוך הקל של הסדינים כשידיה הדקיקות של אליס אספו אותי אל בין ידיה ורצנו אל חדרה.
את השעתיים הבאות שיחקנו במשחק סדיסטי שאני קוראת לו 'עוף מרוט'. אני ונסי היינו העופות – אליס ורוזלי היו אלה עם השעווה בידיים.
אווץ.
בשעתיים האלה הבנתי שאם אהיה ערפדה, אהיה הערפדה השעירה בעולם – כי ערפדים לא יכולים לעשות גבות. וואו – ערפדה עם גבה מחוברת. מקסים ממש.
"תזכירי לי למה סבלתי כל כך בתקופה קצרה כל כך?" שאלתי כשיצאתי מהמקלחת, מגבת לשערותיי.
"את צוחקת, נכון?" אליס עשתה הכול חוץ מלצרוח. הנדתי בראשי כשרוזלי צחקקה.
"המסיבה-הסופר-דופר-גדולה-של-אליס מתקיימת היום, הילי." בלה אמרה בחיוך מבין לכיווני, אבל התמקדה על מה שאליס עוללה לשיערה – מחשש לנצנצים, הבנתי מאוחר יותר.
"זה היום?" שאלתי בקול קטן. נסי הסתכלה עלי בגבות מורמות.
"למה את לחוצה כל כך? זה לא כאילו מישהו יאכל אותך." חייכה.
"אני חייבת לקנות משהו – אחזור בעוד שעתיים או שלו – " אליס תפסה את ידיי, מונעת ממני לזוז.
"מה?!" צרחה עלי ונראה לי שאפילו הקירות רעדו. אני יכולה להישבע ששתי ציפורים עפו מהענף של עץ האורן שנראה בקיר השקוף.
"אליס, בבקשה. אני חייבת ללכת – אני מתחננת אלייך. אחזור לפני ארוחת צהריים." ביקשתי, עיניי מתחננות יחד איתי.
"למה?" עיניה היו גדולות יותר מצלוחיות תה. אני נשבעת שאליס המציאה את ה'פאפי פייס'***.
בלעתי בקול גדול. "לא יכולה לומר לך."
"את רוצה שאראה בעצמי?" איימה, מרימה לפני פני אצבע. עיניי גדלו באימה.
"תעזבי אותה בשקט, אליס." רוזלי יצאה להגנתי ותלשה את ידיה של אליס מידיי.
שלחתי לעבר רוזלי מבט של 'אוה, את האחות האהובה עליי' וטסתי מחוץ לבית – כן, יצאתי בפיג'מה. עצרתי בבית שלי כד להחליף לבגדים נורמאלים, ואז יצאתי לפורט אנג'לס.
"חזרתי אנשים!" אמרתי כשעליתי במדרגות. אסמה יצאה וסגרה את הדלת אחריה מבט מוזר בעיניה. היא... פחדה? לא, לא פחדה. חששה. לשלומי.
"מה קרה, אסמה?" שאלתי בזהירות.
"אני יותר חוששת ממה שיקרה." אמרה כשהדלת נפתחה בבעיטה ומי אם לא אחרת מאשר אליס יצאה החוצה, רולים בשיערה הקצר.
"הילארי דולב!" צווחה, קולה גבוה במידה בלתי-אפשרית.
"שו?" התבלבלתי.
"איך את מעיזה לעשות לי את זה?!" צרחה.
"שמי הוא לא הילארי!" קראתי בחזרה והיא התבלבלה.
"באמת?" הטתה את ראשה לצד אחד. הנהנתי.
"השם המלא שלי הוא הילי. נולדתי בישראל, לא בארה"ב – או בבריטניה." גלגלתי את עיניי. "אין לנו הילארי – חוץ מלאנשים שמקורם פה, או בבריטניה, איך שלא יהיה." משכתי כתף. הכעס חזר לעיניה.
"חכי." עצרתי אותה והבטתי לעיניה בזהירות. יאפ, היא ראתה אותי. דאממיט!
"אליס, בבקשה," התחננתי בשקט. רוזלי ובלה עמדו מאחורי הדלת, חוששות לחיי. "בבקשה, תתני לי. אלו החיים שלי – מותר לי לעשות איתם מה שאני רוצה."
"את יודעת למה זה יוביל!" שילבה את ידיה.
"על מה את מדברת, אליס?" בלה שאלה כשיצאה מהדלת, רוזלי מיד אחריה.
"שניה." החזקתי את ידי באוויר. "אליס, בבקשה." לחשתי בפני כלבלב. בבקשה שזה יעבוד...
"את תהרסי לעצמך את החיים – את מודעת לזה." האשימה.
"אני אהיה בסדר – באמת. מבטיחה." לקחתי את ידיה השלובות בידיי. "אל תדאגי – אני אהיה בסדר. לא משנה מה יהיה. מבטיחה." הסתכלתי לתוך עיניה במשך רגע ארוך. היא נשפה אוויר והנהנה.
"בואי, קרציה – אני חייבת לסדר אותך לפני שכל פורקס ואשתו יגיעו." ובזאת נגמר הוויכוח. "אבל את מודעת לזה שעם המזל שלך..."
"יהיה בסדר, אליס." הבטחתי. אבל הרגשתי את החבילה שהייתה בתיק הקטן שהבאתי, צורבת במוחי מקום שאומר 'אני פה. ולא אשאר לעוד הרבה זמן.'
ערמת בגדים קטעה את האיום שנשתל במחשבותיי. "מה זה?" שאלתי בבלבול.
"בגדים לצדקה." רוזלי ענתה. "בגדים שלבשנו פעם או פעמיים – אליס לא נותנת לנו ללבוש את אותו הבגד פעמיים." משכה בכתפה.
פריט חום משך את עיני.
"מה זה – " הוצאתי אותו מהערימה והתנשמתי. "אליס – תום עומד לרצוח אותך."
תום:
"אליס, בחיי שאת לא שפויה." אמרתי כשראיתי את הבית של הקאלנים. בית?! זה נראה כמו מועדון שרואים רק בסרטי בוורלי הילס או בסרטים של בחורות בלבד.
"אתה לא חי, אז זה לא ממש נחשב." ג'ייק מלמל – מי יודע ממתי הוא מתנחל על הספה של הקאלנים, זועף בחולצה אדומה וג'ינס מתרחב. הוא שאל את עצמו שוב ושוב למה נסי נראית מוזר, למה היא מתנהגת מוזר לאחרונה...
"באמת?" אליס זינקה אלי וחיבקה אותי, מתעלמת מההערה העוקצנית של ג'ייק. חייכתי.
"באמת, דרדסה." היא התנתקה במבט זועף.
"גם אתה?!" היא נשמעה נפגעת.
"מה? מה כבר אמרתי?" שאלתי כשכל הבנים של משפחת קאלן התפזרו לחדריהם וצחקקו בלחש. אליס שלבה את ידיה, אבל אז ויתרה.
מקווה שתבלה הערב, תום. אני באמת מקווה. קולה המנטאלי נאנח. אבל... תיזהר. בבקשה, תיזהר. "בלה! אני צריכה הגנה לשארית הלילה!" קראה, ורצונותיה נעלמו. היא הסתובבה לכיוון המדרגות.
התבלבלתי. "בוא, הבגדים שלך נמצאים פה." בלה זרקה לעברי ג'ינס שחור וחולצה אפורה בהירה.
"אני לא לובש שחור." אמרתי, מחזיר לה את החולצה.
"על גופתי המתה!" אליס קראה, פונה אלי בחזרה.
בת'כלס, היא די מתה. שמעתי את קולו המנטאלי של ג'ייק רוצה לומר, אבל הוא התאפק. חכם.
פיקסית-ערפדה עצבנית הופיעה מולי, מחזיקה את הג'ינס השחור מול פניי. "אתה תלבש את זה," תחבה את הג'ינס לידי, והניחה עליו נעליי נייקי אפורות-לבנות-ושחורות. "ואת זה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שתעשה בכל חייך החדשים. מובן?" שלחה אלי מבט מפחיד – כמעט רוצח. כמעט.
"אני נראה כמו פריק!"
"אתה מסכן את חייך!" קראה בחזרה, אך חיוך של ניצחון היה על פניה והיא התחיל לקפוץ למעלה ולמעטה כשנאנחתי.
"יחסית למישהי בגובה מטר וחצי, את מפחידה כמו מתאבק סומו." היא צחקקה ושלחה אותי לחדר של אדוארד – הוא כבר סיים להתארגן, אמרה.
"שניה אני יוצא." אדוארד אמר כשניסה להחליט אם להניח את השלייקס על כתפיו או להניח אותן, משוחררות סביב ירכיו.
"משוחררות," אמרתי לו, דוחף אותן כלפי מטה. "אתה נראה כמו סבא כשהן מהודקות." אדוארד חייך.
"אני אמור להיראות ככה – כמו סבא, אני מתכוון." נאנח. "אבל אני לא מתלונן. יש לי בת נהדרת ואישה יוצאת מן הכלל." ועם קצת מזל, אף פעם לא אאבד אותן. סיים את המשפט בראשו. טפחתי על כתפו.
"לא כולם זוכים לזה. תהנה בחלקך." גרמתי לחלק השני של המשפט להישמע יותר כמו הוראה. חייכתי כשראיתי איך הוא היה לבוש – חולצה ושלייקס צהובים, ג'ינס לבן ונעליים לבנות עם פס צהוב. לפחות הוא לא נראה כמו דכאוני.
"מה אליס נתנה לך ללבוש?" שאל, מעיף מבט בחולצה האפורה שהתחלתי ללבוש. הוא הנהן. תמיד לתאם, רצה לומר, אבל עצר בשניה האחרונה.
"מ'זת'מרת?" שאלתי כשנאבקתי במכנסיים – הם היו כל כך צמודים! בחיים שלי לא לבשתי דבר כזה!
"הצבעים מתואמים עם השמלות של הבנות." חייך. נאנחתי כשקרעתי את מכנסי הג'ינס מעליי, נשאר בבוקסר שהיו – למרבית האירוניה - אפורים. "בנאדם, יש'ך ג'ינס כחול כהה שלא צמוד לנשמה?" הוא גיחך כשזרק לי ג'ינס שאוכל להכניס לתוכו את התחת בלי מאמץ עצום, אבל הוא היה שחור. "ביקשתי כחול כהה."
"אליס תלביש אותך בעצמה אם זה יגיע לכך."
"אני חייב לך." קפצתי לתוך המכנסיים.
"אתה חייב לי כפליים - הוא חדש." עיווה את פניו בכעס מדומה, אבל אז שנינו צחקנו. אליס נכנסה בדיוק כשרכסתי את הרוכסן.
"אליס! יכולתי להיות ערום כשנכנסת!" קראתי לעברה, מתבייש. אילו הייתי יכול להסמיק – הייתי.
"לא אתה לא!" הוציאה לי לשון. "הייתי רואה את זה..." מלמלה.
"זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר."
"בעיה שלך."
"אנשים מתחילים להגיע! תרדו כבר!" ג'ספר קרא כששמענו מנועי מכוניות ופטפוט של אנשים. נראה שכל בית הספר הגיע באותו הזמן.
"האחרון שיורד ביצה קפואה!" אמט קרא כשיצא מחדרו – שמעתי את צעדיו הקלילים יורדים במדרגות שלוש-שלוש.
"איפה הילי?" שאלתי כשנעלתי נעליים.
אליס בחנה אותי בגבות מכווצות. "משהו חסר..." דפיקות לב קלילות נשמעו במסדרון, ואז הילי נכנסה. אני לא בטוח, אבל נראה לי שהפה שלי נפתח.
אלוהים, איך שהיא הייתה יפה!
שמלה אפורה-שחורה, עם סרט במותניים שהגיעה עד ברכיה והייתה חסרת כתפיות הייתה לגופה הדק, ועיניה הירוקות-בהירות הכילו כתמים אפורים בהירים, והתלתלים הגדולים והשחורים נחו על כתפה. בנוסף לכך, היו לה נעלים אפורות ותיק שחור – אז בגלל זה אליס הכריחה אותי לשים משהו שחור...
"זה." הילי הרימה את שתי ידיה – באחת היה צעיף אפרפר ובשניה...
"איפה מצאת אותו?" קראתי בהתרגשות, מגיע אליה בפחות מרגע ומסובב אותה באוויר. היא צחקקה.
בערמה לנזקקים של אליס, "אתה לא רוצה לדעת," קרצה. הנחתי אותה על הרצפה ופניתי אל פיקסית תמימה לכאורה.
"אליס!" קראתי, רותח. בזבזתי שעות בחיפושים אחר הכובע שלי, אבל לא מצאתי אותו בשום מקום – ועכשיו גם ידעתי למה.
"חייבת ללכת!" צייצה כשרצה אל הקומה השניה. "האנשים כבר פה!"
נהמתי כשהילי צחקה בפה מלא. "בוא," לקחה את ידי. לא שמתי לב כשאדוארד הלך, אבל החדר היה ריק. "נפספס את כל הכיף!" ובזה, ירדנו אל המסיבה.
כולם היו שם – אנשי זאב, אנושיים, ערפדים ובת כלאיים – ונראה כאילו כולם עושים חיים.
במהירות הצטרפנו למסיבה.
"תום," הילי תפסה בידי. "אנחנו צריכים לדבר." אוה-אוה. זה לא משפט טוב. בכל הסרטים והסדרות, כשמישהו אומר 'אנחנו צריכים לדבר' זה אומר ש... הסתכלתי על הילי בעיניים גדולות, אבל לא קלטתי ממנה שום מסר – לא רצון, לא צורך, לא כלום.
היא משכה אותנו אל המוסך של הקאלנים, וכשזה נפתח בחריקה קלה, נכנסנו למאליבו שלי.
"מה קורה, היל?" שאלתי, מודאג. שמעתי את כל מי שהכרתי כמעט מעלינו, שותים, רוקדים, מבלים, דברים, צוחקים... היא הסמיקה. "היל?"
איך אומר את ה... כמעט ומלמלה לעצמה, אך תפסה את עצמה בשניה האחרונה. רציתי לשאול למה היא התכוונה, אבל הרגשתי שהיא רוצה שנעשה את זה בקצב שלה – וכך היה.
היא בלעה בקול ואז התחילה. "אתה זוכר על מה שדיברנו – על מה שדיברתי עם קטי ו – ואתה שמעת ואז – " היא התחילה להסתבך – ממש לא מתאים לה.
"אני מבין למה את מתכוונת." הנהנתי, נזכר במריבה הקטנה שלנו אחרי הנשף. "ואני גם מבין שזה היה אנוכי מצידי לבקש – לא, להציע את זה. אני רואה את הסכנות בבירור עכשיו – זה באמת סיכון גדול מדי. מה אם תפגעי? מה אם תיכנסי ל – "
הילי הניחה את כף ידה על פי והנידה בראשה לאט. גבותיי התכווצו אל מעל מצחי.
"אני טעיתי – הייתי צרת אופקים. אפשר לנסות..." היא הורידה את ידה מעל פי והחזיקה בתיק השחור שהיה לצידה כמו בחגורת הצלה.
"מה יש שם?" שאלתי, מניד בראשי על התיק הקטן. המבט שהיה על פניה כמעט גרם לליבי לפעום שוב.
"תיסע לסיאטל." היה כל מה שאמרה. אבל זה הספיק. בתוך כמה שניות כבר יצאתי מהמוסך ולחצתי על דוושת הגז בכל מעודי, חיוך נמרח על פניי.
*קשישה קטנה XD
**שום דבר בעברית, בספרדית, בצרפתית, ובאנגלית.
***פני כלבלב puppy face
טוב, אז לילה טוב לכל מי שקורא את זה עכשיו,
נתראה בסופ"ש הבא - ובשנה הבאה ;),
שירה :)