אתגר מעשי

יש משהו בעץ שמשדר חמימות - אולי זו הקרבה לאדמה, אולי זה הקשר לטבע, אולי זה טיב המוצר, לא יודעת למה אבל לרוב יש לי חשק לגעת במוצר שעשוי מעץ. לפעמים זה נגמר בקוץ אבל לפעמים זה נגמר בליטוף אוהב והרגשה חמימה בלב.

יש משהו באחסון שמשדר סדר - אולי זה ה-OCD שלי שפורץ במקומות ספציפיים בלבד, אולי זה הרצון לראות איך הכל נמצא במקום, אולי זו האשליה שמישהו יבוא ויסדר את הבלאגן במקומי, לא יודעת למה אבל לרוב יש לי חשק לגעת בכלי אחסון. לפעמים זה נגמר בכלום אבל לפעמים זה גם נגמר בלקחת הביתה עם חיוך על השפתיים.

עכשיו תתארו לעצמכם מה הרגשתי כשקיבלתי לידיים ארגז מעץ... גם אחסון וגם עץ, היש שילוב טוב מזה?

מפעם היא חנות וינטאג`, עתיקות ויד שניה בשוק הפשפשים בחיפה. יש שם אוסף של כלי בית, טקסטיל ורהיטים שגבי ועינת מלקטות מהארץ ומאירופה. מסוג החנויות שבא לך לגור בהן, או לפחות להשכיר חדר לכמה ימים. בימים האלו אפשר להספיק ללטף את כל החפצים ולדמיין שהם שלך, ואם לא, לפחות לדמיין שיש לך מספיק מקום בבית עבור כולם. לכל מי שמחפשת מגירת דפוס גדולה אותנטית, החנות שלהן היא הכתובת. הבטחתי לעצמי שאחרי הטירוף של היריד של נתנאלה אני אתכנן שבת בשוק בחיפה ואין ספק שזה יכלול עצירה אצלן ועוד כמה דברים לאוטו בדרך חזרה...

לפני חודש קיבלתי מייל מהחנות בו הן הציעו לי להצטרף לאתגר הוינטאג` הגדול - הן ישלחו לי מוצר וינטאג` לפי רצונן ואני אעשה איתו מה שבא לי ואכתוב על זה פוסט. מזמן לא נתנו לי אתגר כזה כייפי עם יד חופשית לעשות מה שבא לי. כמובן שהסכמתי ולאחר תיאום טלפוני הגיע השליח עם ארגז עץ חום. כשהארגז הגיע אני הייתי במדריד לנסיעת עבודה קצרה. ביקשתי מבני המשפחה לשלוח לי תמונות של הארגז מכל הזוויות והעברתי זמן בחו"ל בפנטזיות על מה אעשה עם הארגז כשאחזור.

כשהגעתי לארץ מיד הלכתי ללטף את הארגז, אבל כיאה לארגז עץ ישן ועצבני קיבלתי קוץ בתור קבלת פנים. החלטתי שמה שחסר לו לארגז הוא קצת תשומת לב והתחלתי להוריד ממנו בעזרת נייר שיוף את השכבה העוקצנית בתוספת אבק, לכלוך וצבע חום.

לאט לאט התחילו להתגלות השכבות התחתונות מבעד להסטוריה שהארגז צבר במשך השנים. בדרך הספקתי גם לשייף את הלק על הצפורניים...

השלב הבא היה לשמן את העץ - השתמשתי בשמן פשתן וחתיכת בד כותנה - הארגז ספג את השמן כמו ספוג ולאט לאט התחיל להוציא את היופי שלו לאור. סוף כל סוף אפשר היה ללטף ולקבל יחס בחזרה...

אחת השאלות החשובות היא איך להרים או לסחוב את הארגז. בהתחלה חשבתי על הוספת ידיות חבל בצידי הארגז, אבל לא התחשק לי לקדוח (בשעה 23:30 בלילה גם השכנים שלי לא היו אוהבים את זה) וגם לא היה לי אף חבל. מה שכן היה לי זה שאריות עור שצברתי מפרוייקטים שונים. עור ועץ הולכים ביחד? בטח שכן! חבילה של ברגים קטנים מוזהבים, מרצע ומברגה חשמלית זה כל מה שהיה דרוש כדי לחבר ידיות לארגז וגם להוסיף עור בפינות - גם כדי להגן עליהן אבל בעיקר בשביל היופי.

טאטאתי את רצפת המרתף, כיביתי את האור והלכתי לישון בשתיים לפנות בוקר עם חיוך מאוזן לאוזן. רק יוצרות (עייפות) מכירות את החיוך הזה... בבוקר קמתי והלכתי להציץ שוב על הארגז. תמיד כשאני מסיימת עבודה אני צריכה להתרגל אליה - אחרי שנת לילה לפעמים הדברים נראים אחרת. לפעמים אני אוהבת את מה שיצא בלילה אבל לפעמים - כמו הפעם - אני מרגישה שמשהו עדיין חסר.

הסתכלתי על הארגז שוב באור יום והחלטתי שהוא נראה כהה וקודר מדי. הצבע שאני חושבת שמשתלב הכי יפה עם חום הוא טורקיז. לא רציתי להתחיל לצבוע אותו ולאבד את כל העבודה שהשקעתי עם השמן, אבל הוא בהחלט היה זקוק לזריקת צבע. עם לא מעט דפיקות לב התחלתי לפרק את הקרשים העליונים של הארגז.

מסתבר שמסמרים ישנים וחלודים יכולים להיות מאוד עקשניים, אבל אני הייתי עקשנית אפלו עוד יותר.

חתכתי רצועות של בד כותנה בצבע טורקיז בהיר, הידקתי אותן עם אקדח סיכות לקצה הקרש והתחלתי ללפף אותן עד לסופו ושם הידקתי שוב.

עטפתי קרש אחד והתרשמתי. במחשבה שניה, אולי עדיף לקפל את הרצועות במרכזן, לגהץ ואז לעטוף את הקרש.

פירקתי את העטיפה, גיהצתי וחיברתי מחדש. ככה נראו ארבעת המוטות שלי לאחר העטיפה:

חיברתי מחדש את המוטות לארגז עם ברגים ארוכים והחזרתי את קישוטי העור בפינות. הוא כבר נראה יותר טוב...

הדבר האחרון שרציתי להוסיף הוא מחיצה פנימית. אמנם לא היה לי קרש עץ מיותר אבל לקחתי קרטון עבה שעטפתי בבד וקיפלתי באמצע. את הקרטון העטוף חיברתי לדפנות הארגז באמצעות שאריות עור נוספות.

עכשיו רק הייתי צריכה להתאפק עד שיהיה מזג אויר יפה לצילום בחצר. סתאאאם, האמת היא שהייתי צריכה לחכות ליום שבו אני חוזרת הביתה כשיש עדיין אור יום בחוץ (-: