אז היום את חוגגת יום הולדת, את בת 59, האמת חשבתי שאת פחות, היה נדמה לי שאת בת 58, למרות שחשוב לציין, אין מצב שמישהו היה מנחש שאת בת 59. אמא מדהימה שכמותך, תמיד דואגת לי, מאז שאני קטנה תמיד דאגת לי. את עם לב כל כך רחב, תמיד חושבת על אחרים, על איך לעזור לכולם. כשאני הייתי קטנה את נלחמת עבורי בכדי שאני אקבל את כל הטיפולים הדרושים לי להתפתחות, כן גם לי הייתה גמישות יתר, גם לי לקח זמן להתפתח, אבל את לא נכנעת, את לא ישבת וחיכית שמישהו ישמע אותך, את פשוט באת למשרדים ודרשת את המגיע לנו. את אדם מדהים, מאז שחליתי, את אומרת לי שאת שואבת כוח ממני, אבל שתדעי לך, זה הפוך לגמרי, אני שואבת כוח ממך, תמיד הראת לנו שאין נהר עמוק מדי, אין אוקיינוס גדול מדי, בכדי שאת תחצי אותו ותעשי כל מה שביכולתך לעזור לנו הילדים שלך. אני כל הזמן נזכרת בך, על איך שהתעקשת עלי, שלא וויתרת לי, גם כשבמשך שנה הייתי עם גבס, לאחר מכן את באת איתי עד לבית החולים או למכון להתפתחות הילד, לא עניין אותך, גשם, קור, חום עז, את באת איתי פעם אחת פעם, שיטפלו בי. אני יודעת שכשאת נמצאת אני יכולה להתגבר על הכל. כן אמא, שתדעי, את הכוח אני שואבת ממך, גם כשעברנו מלחמות, את מעולם לא הראת לי פחד, תמיד באת בחיוך, צחקת על המצב. אני זוכרת את הילדות שלי, כשהייתי קטנה, את עבדת במפעל לכיסויים לרכב, דאגת תמיד להגיע בזמן לקחת אותי מהגן, כמו שפעם אחת באת עם בובה ענקית בגודל שלי, כל כך שמחתי לראות אותך, תמיד קראת לי מלכת היופי. אני תמיד זוכרת את החורפים, בחוץ גשם זלעפות, אבל בבית חם, אני זוכרת את החזרה שלי מבית הספר, אני עם מעיל, כולי רטובה, אני הולכת בשביל לכיוון הבית ומריחה את הריחות של האוכל ואני יודעת שבבית מחכה לי אוכל טעים, את תמיד הכנת מרק טוב, אם זה מרק ירקות, אם זה מרק עדשים, שקודם נקבל לבטן מרק חם ורק אחר כך מגיע האוכל, ותמיד דאגת לנו שיהיה לנו סלט או ירקות חתוכים בשולחן. אני לא שוכחת עד היום איך תמיד נלחמת שאני אוכל, כן, כן, אני אולי היום לא נעלמת בפרופיל אבל כשהייתי קטנה תמיד הייתי בתת משקל, כל הזמן אמא שלי קיבלה מכתבים שאני צריכה לאכול. אני זוכרת את הסיפור על מוקי צימוקי, שלא רצו לשחק איתו אבל רק כשהוא אכל שיחקו איתו. זה רגע נוסטלגי במיוחד כשהיום את מספרת את אותו הדבר לבן שלי.
מה עוד אוכל לומר ומה עוד אוכל לומר עלייך. את שתמיד דואגת לי, גם כשהייתי בבית חולים, את תמיד דאגת לבוא ישר אליי מהעבודה, פחדת להשאיר אותי לבד, כאילו אני עדיין אותה ילדה בת חמש, קטנה ורזה עם הזר על הראש ביום ההולדת שלי. אותה ילדה שמסתכלת עלייך בעיניים גדולות ואוהבות, אותה ילדה שאומרת אמא, אני כל כך אוהבת אותך. אני אולי לא אותה הילדה הקטנה שלך, אבל אני כן אוהבת אותך, אפילו יותר ממה שאפשר אי פעם לדמיין. בתקופת האשפוז היה לי כל כך חשוב שבאת אליי כל יום, שלא עזבת אותי לרגע. שאפילו ביום שישי ההוא כששתי השותפות שלי לחדר יצאו לחופשת סוף שבוע, את נשארת לישון, לקחת מזרן ונשכבת עליו, עשינו מסיבת פיג'מות בבית חולים, את ישנה על מזרן על הרצפה ואני על המיטה, העיקר שאני לא ארגיש לבד. באת אליי בכל יום, לא נתת שהם יקלחו אותי על הבוקר, האמת ששנאתי את המקלחת על הבוקר ואהבתי את זה ששוב אני הילדה הקטנה של אמא ואמא רוחצת אותה. במשך חודשיים וחצי, נסעת יום יום מתל אביב עד לתל השומר, כל פעם דאגת להביא לי משהו טעים אחר, מכיוון שהייתי בדיכאון ועם מורפיום, אז לא היה לי חשק לאכול, אז שוב באת אליי עם הסיפורים, צחקנו על זה שאני ילדה גדולה ואת לא צריכה להאכיל אותי, התחלת לספר לי על מוקי צימוקי ונקרענו מצחוק. כן, אז אני אוהבת להתפנק עלייך, לעיתים זה כיף להיות הילדה הקטנה של אמא, כן, גם כשאת בת 33, זה כיף לבוא לאמא, לחבק אותה, לתת לה נשיקות. אני כל כך אוהבת לראות את האהבה שיש בינך ולבין אריאל שלי, האהבה שיש בכלל בינך ולבין כל הנכדים.