רוקנתי היום את תיבת הדואר שלי ושוב מצאתי את התערובת המוכרת של הודעות תשלום וזבל פירסומי. בימים רגילים אני מעיפה לאשפתון את רוב תכולת תיבת הדואר - כלומר, כל פיסת נייר שלא באה להזכיר לי את חובותיי למדינה. כשאני חושבת על זה, באופן אבסורדי אני שומרת רק את הדואר שיעלה לי בדמים (תרתי משמע). הרבה שמחה אין שם בתיבה - אפילו הודעה על קבלת חבילה מכניסה אותי למצוקה. ללכת לסניף הדואר זה כמו ללכת לחור שחור - אתה יודע שאתה נכנס, אבל אין לך מושג מתי תצא משם והאם תחזיק משהו ששייך לך בסופו של דבר.
אך היום, בעקבות שרביט המכתבים של DYONA, נזכרתי בימים שיום קבלת הדואר היתה סיבה לחגיגה אפילו שרנו לכבודו - "הדואר בא היום באוטו האדום ולי הביא מכתב קטן מכתב עם בול" (נעמי שמר), לא כמו בימינו שבכל פעם שאני מקבלת דואר בא לי לצטט את "הצבי ישראל על במותך חלל". אז למרות שלא קיבלתי את השרביט באופן רשמי - הלכתי על זה.
חשבתי שהדרך הנכונה בשבילי לדבר על מכתבים היא לעבור על תחנות חיי באמצעות מכתבים מפורסמים - לא, לא כאלה ששלחתי או שנשלחו אלי - אלא כאלה שהושמעו ברדיו באותה התקופה. הנה מכתב שנשלח כשהגעתי לאוויר העולם - אמנם המקור הושמע כבר ב- 1960 אבל זה הביצוע המוכר והאהוב מ- 1962 וזה מה שחשוב 
את השיר הזה עוד אפגוש בעתיד בשיעורי האנגלית בתיכון - אבל רגע - עכשיו נולדנו.
בשנות השישים יפו כונתה "בולגריה הקטנה" - וכמו בבולגריה, נולדנו וחיינו בתוך שבטים.
השבט הבולגרי הרועש שלי התפצל בין "חיפה חיפה-תל אביב" - אם נדייק בין טירת הכרמל ויפו. ההורים שלי לא היו בדיוק מהאנשים הכותבים - אמא שלי כותבת נח בשבע שגיאות ואבא שלי תמיד אמר שכאשר הוא עלה לכיתה ג' המורה שלו מתה משמחה - לכן עיקר הפעילות סביב תיבת הדואר היתה בחגים - בעיקר בראש השנה, עת בחרנו בדוכנים את הברכות שנשלח ליקירנו - והכנסנו למעטפה עם בול ושיגרנו לכל רחבי הארץ. ואז התחילו להגיע כרטיסי הברכה לשנה טובה שנשלחו אלינו. כאלה עם ציורים של פרחים, פרפרים וציפורים וטבולים בנצנצים. הם נשלפו בהתרגשות מהמעטפות הקטנות, נקראו בשקיקה והוצגו לראווה בויטרינה בסלון.
השנים חולפות ואנחנו גדלים. טרגדיות מרעידות את עולמנו הקטן - ובמקביל שמחות גדולות.
1967 מביאה איתה גלויות מאבא שגויס במלחמת ששת הימים וברכות להולדתו של אחי הקטן. עם הזמן התחילו להבליח בתיבת הדואר יותר ויותר הזמנות לברי מצווה ולחתונות של כל "הקרובים הבלאי" שלא טרחו והביאו את ההזמנה ביד - כי הרי ידוע הוא שהעולם נחלק לאלה שמביאים את ההזמנה ביד, ולכן היתה ההתייצבות באירוע שלהם בגדר חובה... ולאלה ששלחו הזמנות בדואר, ואז היתה סיבה להתחמק בשם חוק השיוויון. הם לא נתנו כבוד - אז אנחנו לא חייבים לכבד גם כן.
כל חיינו התרחשו בתוך תחום המושב עטופים באנשים שאהבנו ואהבו אותנו, אבל זה לא הפריע לנו לשיר שירים מלאים בגעגוע על מכתבים שנשלחו מעולם אחר - מילים יפות וסבוכות שלא הבנו את משמעותן, אבל את הגעגוע - ליבותינו הקטנים הבינו היטב.
בית ספר יסודי - המכתבים נכנסים לחיינו בגדול. אנחנו לומדים איך לכתוב מכתב: חבר לעט יקר - בראשית מכתבי אשאל לשלומך ואם תשאל לשלומי, הרי הוא טוב. (זוכרים?)
בית הספר מעודד אותנו למצוא חברים לעט ולהתכתב איתם - מצאתי בעיתון "הארץ שלנו" את לאה ממושב בית הגדי. אני זוכרת את ההתרגשות שלי כשהגיע מכתב שהיה ממוען אלי - ואמא הניחה לי אותו יפה וסגור על השולחן בסלון כדי שתהיה לי הזכות לפתוח אותו ראשונה. לאה כתבה מכתב יפה וצרפה תמונה.
הלכתי כמובן לבדוק איפה נמצא אותו "בית הגדי" (בין אשקלון לבאר שבע) וכתבתי לה חזרה. ההתכתבות היתה מהקצרות אבר - שלושה מכתבים העברנו ואז פסק הזרם והתיבה ריקה. נורא נפגעתי - מה, אני כל כך משעממת? שלחתי מכתב נוסף אבל אין תשובה. חזרתי לבית ספר חפויית ראש... הדוור הכזיב - לא הגיעו מכתבים.
מאוחר יותר סיפרה לי חברה מיוסרת מהשכונה כיצד נסתיימה ההתכתבות הנ"ל באמת. בזמן שאני חיכיתי למכתב כחכות רחל לדודה, לאה לא הפסיקה לשלוח אלי מכתבים. הם פשוט נלכדו על ידי חבורת נוכלות קטנות שהחליטו לטרפד את הידידות החדשה - קראו וקרעו את המכתבים לחתיכות. מה אומר - ממש פוסט-טראומה.
והנה עוד מכתבים מהתקופה הזאת. "מכתבים למערכת", התקליט והמופע המעולים של יהונתן גפן ודני ליטאני. להיט כאן עד עצם היום הזה.
הימים ימי התיכון. אנחנו - מתגלגלים בין בית הספר לצופים ועדין אין לנו באמת סיבה לכתוב מכתבים. מלבד גלויות פה ושם שנשלחו מההורים ממקומות רחוקים - אין פעילות שוטפת.
בתחילת התיכון עדין יש נסיון אחרון למצוא חברים לעט. בימים ההם ואנו עוד שטופות הורמונים וקוראות בשקיקה את הזבלון, סינרומן - החלטנו לנסות את כוחנו ולשלוח גשוש למדור בנים-בנות. אין לי מושג מה עבר לנו בראש - איזה בנים כבר קוראים סינרומן? ולמה שהם יתעניינו בבנות? - אבל מסתבר שהיו. מכולם (היו איזה ארבעה) מצא חן בעינינו יונתן אחד. אני, למודת ניסיון עבר, מציעה לע' פשע שנתכתב איתו לסירוגין פעם היא ופעם אני - ושהדואר יגיע אליה כדי ש"הטרגדיה לא תחזור". אין לי מושג איך הוא התמודד עם הסגנון המתחלף ממכתב למכתב - מה שאני כן יודעת זה שמהר מאוד מיציתי את "ההתכתבות" והשארתי אותו לע' פשע. למיטב זכרוני הם המשיכו להתכתב ואפילו נפגשו פעם - אצלי, לעומת זאת, נשארה תמונת פספורט ישנה שלו באלבום.
נו... אם כבר ימי התיכון ומכתבים איך אפשר שלא להזכיר את גריז, ובמיוחד את הסצנה הנפלאה כאשר מרטי מרציאנו משתפת את סנדי בטקס כתיבת המכתבים לכל החיילים שלה תוך שהיא מתיזה בושם ומנשקת כל אחד מהדפים בליפסטיק אדום. אז לוקחת סנדי דף מכתבים וכותבת/שרה את השיר הזה שהפך אותנו מושי 
.
ואז סופסוף הגיעה התקופה שהצדיקה את הדואר. התגייסנו.
לאור הפנס באוהל הדולף במחנה שמונים, בקור של ינואר 1981, כתבתי מכתבים שנעו בין תקווה ליאוש, הרגעה לגעגוע.
עד לא מזמן היתה לי ערימה ענקית של מכתבים מהתקופה הזאת - כאלה שקיבלתי ושלחתי הביתה ותיארתי את הווי הטירונות ואחר כך הקורס וקראתי על מה שנעשה בבית בזמן שנעדרתי. ועוד ערימות של מכתבים מחברות יקרות - כל חברה, כל חבילה כרוכה בסרט משלה.
רק בגלל נזקי הזמן החלטתי שאי אפשר להצמד לניירות לנצח. השארתי לי רק שניים. שניהם נשלחו מהאופנוען בדואר צבאי בימים הראשונים של מלחמת לבנון - האחת גלויה כתומה שעליה שרבט לי ציור של חייל שבוז מלבנון - מחזיק שלט "די - רוצה הביתה!" - והשנייה, אוצרי היקר - מגילה ארוכה ארוכה של אהבה, קצת יאוש והרבה תקווה.
מלחמה זה לא כיף. לשרת בצבא בזמן מלחמה - זה ממש ממש לא כיף. למזלי היתה לי הפריבילגיה לשבת כל היום על הטלפונים המטכ"ליים ולכן היה לי קשר כמעט רציף עם האופנוען ויכולתי להרגיע את הוריו והורים אחרים שאת מספרי הטלפון שלהם קיבלתי יום יום ברשימות ארוכות מכל רחבי לבנון (האופנוען המשוגע במקום לשבת בבונקרים ולשמור על התחת החליט לנצל את המצב ולראות את לבנון מקרוב ולכן התנדב לאסוף ולחלק דואר). למרות שהשיר המתבקש כאן הוא שתי אצבעות מצידון, עדיין השיר שהכי מתחבר לי עם התקופה העצובה הזאת, למרות שהוא מאוחר הרבה יותר - הוא השיר הנפלא "מכתב קטן"
הרשומה הזאת באמת התארכה הרבה מעבר למה שתכננתי - אבל כזה הוא הזבל הסנטימנטלי - הוא צף ומציף - "לי כל מכתב נושא מזכרת" וכל שיר לוקח אותי לתקופות אחרות בחיים.
ב- 1983 התחתנו האופנוען ואני, בנינו בית, וילדנו ילד - ועכשיו היה תורנו לטייל ולשלוח מהדרך גלויות צבעוניות הלוכדות פיסות נוף בצבעים לא טבעיים - לשתף את בני המשפחה שנשארו בבית במקומות קסומים שראינו ולהעביר על גבם התרגשות וגעגוע - למרות שכבר אז הם הגיעו, הגלויות, לא פעם הרבה אחרי שהילד והמתנות כבר התאחדו וגם הלגו כבר עמד בנוי לתפארת דואר ישראל.
זהו - השנים חלפו עברו, היום יש טלפונים, סקייפ, מייל, ווטסאפ ו-SMS. מה שנשאר מהמכתבים הם שירים נפלאים לתמיד.
בחרתי לסיים את הרשומה הזו ב"חלון לים התיכון" של יהודה פוליקר - שיר שהוא מכתב געגועים ומה נכון יותר מלסיים רשומה כזאת בגעגוע למדייה שהיתה ואיננה עוד.
תודה על הרעיון לשרביט - אהבתי מאוד.