בפרקים הקודמים סקרנו את המחלות בשמאל המערבי העכשווי. ראינו כיצד פוליטיקת הזהות הסתאבה והפכה להיות משהו חסר היגיון שבו אנשים המשתייכים לקבוצה שפעם סבלה מדיכוי מתקשים להשתחרר מתפיסת עצמם כמדוכאים, וכדי לשמרה מקטרים על בעיות שאינן בעיות אמיתיות אלא מה שמכונה "בעיות של העולם הראשון". אבל יש בכל זאת קבוצה אחת בארה"ב שעדיין סובלת מבעיות אמיתיות, בעיות שהשנה התפוצצו בגדול. גם כאן, כמו שנראה, פוליטיקת הזהות המטופשת מתערבת ומפריעה לטפל כמו שצריך בבעיות הללו, אבל מתחת לה יש מצוקות אותנטיות. ומדובר, עדיין, על האפרו-אמריקאים.
פעם, עד לא מזמן, אדם שחור הרגיש זר באמריקה. השחורים ניצבו מנגד לחברה, והיה ברור שיש גבול עד כמה הם יכולים להתקדם בתוכה. זה השתנה בגדול במילניום החדש, במיוחד לאחר היבחרו של הנשיא השחור הראשון. היום כבר אין תחושה שהאפרו-אמריקאים ניצבים מנגד לחברה האמריקאית, אבל לא לכל מקום השינוי הזה חילחל. המשטרה, במקומות רבים באמריקה, ממשיכה כמסתבר להתייחס אל השחורים כאויב שיש להכניע. השחורים תמיד סיפרו עד כמה המשטרה אלימה כלפיהם, אבל אף פעם לא ידענו עד כמה להאמין. עכשיו, כשלכל אחד יש מצלמה, אנו רואים את העדויות. אחת לכמה שבועות יוצא סרטון מזעזע חדש של אלימות קיצונית ובלתי-מוצדקת של שוטרים כלפי אפרו-אמריקאים, כולל מקרים של רצח. לפעמים הסרטונים הללו מתפרסמים לאחר שהשוטרים כבר הגישו את הדו"ח שלהם על המקרה, ואז אנו רואים עד כמה הם מטשטשים ומשקרים. מפחיד לחשוב כמה הם עשו זאת בעבר.
למה זה קורה? האמריקאים יצטרכו לשאול ולתת תשובות. ממה שאנו יודעים כרגע, הנה מה שנראה לי. קודם כל, יכול להיות שחלק מן הסרטונים נערכו בצורה מגמתית, אבל גם אם זה כך, זה לא משנה את העובדה שהבעיה היא אמיתית. יותר מהותית היא העובדה שיש אזורים רבים באמריקה שבהם השחורים הם עדיין "האחר". האפרו-אמריקאים של המעמד הבינוני אולי הפכו להיות בשר מבשרה של אמריקה, אבל רבים מאלו ממעמד נמוך יותר עדיין רואים עצמם כחיים מחוץ למערכת וגורמים למשטרה להתייחס אליהם בהתאם. מצד שני, גם שוטרים רבים חיים עדיין בעבר וחושבים על שחורים לא כעל האזרחים שעליהם יש להגן אלא כעל אלו שיש להגן על אזרחים מפניהם. חלק מן השוטרים פשוט גזענים, אחרים מתקשים להשתחרר ממנהגי העבר, והרבה פשוט מוצאים שיותר נוח להיטפל לצעיר שחור מאשר לצעיר לבן שעלול להתברר כבנו של מישהו חזק ובעל השפעה. התוצאה היא שצעירים שחורים סובלים מהטרדות המשטרה, מרגישים מנוכרים למדינתם, ורמות הפשע בקרבם ממשיכות להיות גבוהות.
כתגובה לכל המקרים שהתפרסמו, פעילים שחורים החלו את קמפיין Black Lives Matter, כדי להטיח בפרצופה של אמריקה את העובדה כי היא עדיין מתייחסת לחיי השחורים כמשהו זול וחסר חשיבות. הקמפיין התחיל ב-2013, החל להוציא אנשים לרחובות באמצע 2014 והשנה המשיך בכל עוזו. התסיסה ברחובות גוברת, והאלימות גוברת יחד עימה. שיעור הרצח בארה"ב נמצא בעלייה, לאחר שבמשך שנים היה בירידה מתמדת, ביטוי לסערת הרגשות הזו. אבל יש עוד סיבה: המשטרה טוענת כי השוטרים מפחדים לעשות את מלאכתם כהלכה, שמא ימצאו עצמם מככבים בסרטון וישלמו על כך. זה מלמד משהו אחר: חלק מהשוטרים פשוט אינם מבינים היכן עובר הקו שבין כוח מוצדק לכוח מופרז, ולכן הם מפחדים להפעיל כוח כלשהו. לא כל בני האדם מסוגלים להבין היכן עובר הקו הזה, ושוטרים הם בני אנוש אשר ביניהם יש כאלו הנעדרים את ההבנה הזו. לפני עידן הטלפונים הסלולריים שוטרים כאלו היו מפעילים כוח מופרז ופוגעים באנשים ללא הצדקה; היום הם מפחדים להיות מצולמים ומאפשרים לפושעים לחגוג.
במציאות כזו שבה האקדחים רועמים, המוזות של הפופ צריכות להתחיל לדבר. כאילו לפי הזמנה הגיח השנה לקולנוע קול מן העבר, קול שהחזיר אותנו ל-1988 אבל נשמע רלוונטי מתמיד. זה היה בסוף עידן רייגן, אחרי שנים שבהם אמריקה עסקה בהתעשרות בלי חשבון ולמדה להדחיק את העובדה שלא כולם נהנים מן החגיגה הקפיטליסטית. השחורים הושארו להירקב בגיטאות, שהפכו לג'ונגל של כנופיות רחוב, רווי פשע וסמים. שתי להקות פרצו בגדול באותה שנה והתיזו את הזעם השחור בפרצופה של אמריקה, מוציאים את כל מה שטואטא מתחת לשטיח והופכים אותו להיפ-הופ עוצמתי, מטלטל ומאיים. מניו יורק הגיעה להקת Public Enemy, שזיקקה עשורים של פוליטיקה שחורה לתוך ראפ אינטילגנטי שניסח נראטיב אפרו-אמריקאי חדש, כזה הדוחה את הסיפור הרייגניסטי ומאלץ את אמריקה להקשיב לדרך שבה השחורים חוו אותו. ואילו מלוס אנג'לס הגיעה Niggaz Wit Attitudes, שהתחילה את עידן הגנגסטא-ראפ. היישר מקומפטון, הגטו השחור שבו החוק היחיד היה כל דאלים גבר, NWA יצרו ראפ ששיקף את החיים מלאי האלימות והיאוש במקום וזיעזעו את התודעה האמריקאית שסירבה להאמין כי דברים כאלו מתרחשים בקרבה. ביחס למשטרה, שתי הלהקות סיפקו תקליטים שחוללו שערוריה. פאבליק אנמי תרמו את 911is a joke, תקליט שטען כי אין כל טעם להזמין משטרה או שירותי חירום אחרים לסייע לקהילה השחורה כי אין להם כל עניין לסייע, טענה שהרתיחה אמריקאים רבים. אבל זה עוד כלום לעומת Fuck the Police של NWA, תקליט שבו הלהקה מקומפטון מציירת את המשטרה כאויב הקהילה השחורה, ומכריזה כי היא אינה מוכנה להכנע לאויב הזה יותר אלא מתכוונת להילחם חזרה.
ב-1991 פרצו מהומות בארה"ב שבהם השחורים יצאו לרחובות ובמשך שלושה ימים התפרעו והשליטו טרור ופחד. שתי הלהקות הואשמו כי המוזיקה המסיתה שלהן היא שהובילה לכך, אבל היו גם אמריקאים חכמים יותר שהבינו כי הגורם הוא הבעיות אותן הן ביטאו באמנותן. בשנות התשעים החל תהליך החלמה, שבו החברה האמריקאית האזינה לטענות הקהילה השחורה ופעלה לתיקון המצב. גם הראפ הפוליטי וגם הגנגסטא ראפ מילאו תפקיד חשוב בדו-שיח הזה, ודרכו המצב השתפר מבחינות רבות. קומפטון, כמו מקומות אחרים שהיו ידועים לשמצה בסוף שנות השמונים, כבר אינה מדמנת היאוש והפשע שהייתה. אבל בשנתיים האחרונות הסתבר כי מה שתיארו NWA בתקליט Fuck the Police, שתמיד חשבנו שהוא הגזמה, משקף נאמנה את המתרחש בין המשטרה לאנשים שחורים עד עצם היום הזה. הלהקה הפכה שוב רלוונטית, והסרט Straight Outta Compton המספר את סיפורה הגיע בדיוק בזמן. כאשר הטריילר יצא בפברואר כבר היה ברור שזה הולך להיות סרט פיצוץ, וכאשר הוא יצא באוגוסט הוא לא איכזב, משקף נאמנה את הזעם, האנרגיה, האלימות והסטייל שאפיינו את הלהקה והסביבה בה פעלה. אחת הביוגרפיות הקולנועיות הטובות ביותר של להקת פופ שנעשו אי פעם.
השחורים שוב ברחובות, אבל (לפחות בינתיים) לא חזרנו אל המראות והמוראות של 1991. האפרו-אמריקאים בכל זאת מרגישים אחרת היום, הם כועסים אבל לא מיואשים, ורובם מעדיפים לנקוט בדרך המחאה הלא אלימה. אבל החימה הקיימת והסרטונים על אלימות משטרתית שממשיכים לצאת מייצרים קרקע נפיצה, ואין לדעת לאן זה יגיע. מצד שני, יש עוד דבר שהקרקע הזו יכולה להצמיח. אם בסיכומי השנה של תחילת העשור תהיתי לאן תלך המוזיקה השחורה כאשר הבעיות שתמיד הזינו אותה נפתרו, המצב הנוכחי משמש דלק בעירה ליצירת מוזיקה עוצמתית כמו בעבר, ואוזני שוב כרויה (אחרי שלא ממש התעניינתי בשנים האחרונות) למה שיש למוזיקאים שחורים להגיד. והקול הבולט ביותר בהיפ-הופ של היום מגיע, איך לא, היישר מקומפטון. קנדריק לאמאר, יליד קומפטון, נחשב בעיני רבים למוזיקאי השחור החשוב של תקופתנו עוד לפני שיצא השנה אלבומו To Pimp a Butterfly, והאלבום רק חיזק את מעמדו. האלבום בנוי כך שאנו שומעים את קנדריק כותב מכתב הממוען למישהו אותו הוא מעריץ ורוצה ללכת בדרכו, אך מלא ספק עצמי ואינו יודע אם יצליח בכך. המכתב הוא מעין פואמה, והוא מתקשה לסיים אותו: אחרי כל כמה שורות מחשבתו נודדת, ונכנסת לתוך קטע מוזיקלי שמפתח את הדברים עליהם הוא דיבר באותן שורות. המוזיקה מספקת היפ-הופ מגוון ומתוחכם, נכנסת לנבכי תת-המודע האפרו-אמריקאי העכשווי, מנסה למצוא פתרונות. מזמן כבר לא היה לנו אלבום כזה שנשמע כמחובר לפסיכה של התקופה, מחובר לרחוב. כאשר הוא מסיים את המכתב, האיש אליו הוא ממוען עונה לו, ואז מתברר שמדובר על הגנגסטא-ראפר המנוח טופאק שאקור. טופאק היה ידוע כפילוסופי ביותר מבין הגנגסטא-ראפרים, מישהו שניסה לנסח את הדרכים להעפיל מעל לייאוש, עד שנפל חלל למציאות האלימה בה פעל. קנדריק משתמש כאן בהקלטה ישנה שלו כדי לקיים עימו דו-שיח, שבו אנו שומעים אותו עצמו מנסה למצוא את הדרכים להגיב למציאות הסבוכה, להשתמש בהשפעתו לטובה. אל מול הפוליטיקה המטופשת המאפיינת את תקופתנו, אלבומו של לאמאר מראה כי עוד יש תקווה לרוח האדם.
הרצועה מעוררת המחלוקת ביותר באלבום הינה The Blacker the Berry, שיר אפל וכואב שלאורכו קנדריק נשמע כמי שתוקף את המשטרה שלא אכפת לה על חיי שחורים, אבל בסוף מסתבר לנו שהוא צבוע שבעצמו רצח אדם שחור כחלק ממלחמת כנופיות. זה נתפס בעיני רבים כביקורת על Black Lives Matter, שמדברים הרבה על אלימות משטרתית כלפי שחורים אבל לא כל כך על האלימות הגרועה הרבה יותר של שחורים זה כנגד זה, והרבה אפרו-אמריקאים כעסו על לאמאר בשל כך. בפוליטיקה של היום, ביקורת עצמית אינה דבר פופולארי. לעומת זאת, Alright האופטימי יותר (יחסית) אומץ בידי מפגינים שחורים כהמנון בהפגנות.
רוחו החיובית של התקליט אפיינה את ההפגנות במחצית הראשונה של השנה, אבל באמצעה הרוח החלה להשתנות. פוליטיקת הזהות המטופשת החלה להשתלט, וניכרה אנשים שבעיקרון אוהדים את המאבק. המקרה הידוע לשמצה הזה אירע באוגוסט בעצרת בחירות של הסנאטור ברני סאנדרס, המתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. סאנדרס הוא המועמד הרציני השמאלני ביותר שראתה ארה"ב זה עשורים רבים, אדם אשר בשנות השישים השתתף במצעדים שקראו לשוויון זכויות לשחורים. כאשר בזמן נאומו בסיאטל עלו שתי פעילות של Black Lives Matter וביקשו לדבר, סאנדרס, שגם הוא חושב במונחים של פוליטיקת הזהות, התרצה ונתן להם לנאום בפני הקהל שבא לשם ספציפית כדי לשמוע אותו. וכך הן גמלו לו על נדיבותו:
באקדמיות, כמובן, העסק מטומטם אפילו יותר. בעיקר באוניברסיטאות, שם לומדים כמה סטודנטים שחורים מפונקים מאין כמותם שחושבים שהכל מגיע להם כי הם מקופחים. לא משנה שהרבה מהם מגיעים ממשפחות עשירות, ומשתייכים לעשירון העליון - הם שחורים, ולכן מקופחים. כשם שהפמיניסטיות דורשות לתת לכל הסטודנטים הזכרים שיעורים כיצד לא לאנוס, כך הפעילים השחורים באקדמיה דורשים שכל הסטודנטים (לא משנה מאיזו פקולטה) יעברו שיעורים על יחסים בין הגזעים, ואוי למי שחולק על דעתם. היו השנה כמה מקרים של אנשים באקדמיה שאיבדו את משרתם בגלל שלא היו מוכנים לעמוד דום ולהיענות לדרישות המופרכות של סטודנטים שחורים. הנה מקרה אחד המסמל את התודעה האנטי-סוציאלית של סטודנטים בימינו. לפני ליל כל הקדושים, סטודנטים באוניברסיטת ייל דרשו לאסור על אנשים ללבוש תחפושות שעלולות לפגוע ברגשותיו של מישהו. אשתו של אחד הדיקנים, ובעצמה מרצה באוניברסיטה, פרסמה מכתב פומבי ובו היא קראה להם ללמוד להיות סובלניים אפילו כלפי תחפושות פוגעניות, כי בכך הם ילמדו שיעור בסובלנות. המכתב עורר סערה רבתי, וסטודנטים זועמים דרשו את התפטרותה. הדיקן, בעלה של ה"פושעת", יצא אל המפגינים וניסה לדבר אליהם בהיגיון. היגיון? באוניברסיטה? ב-2015? הצחקת אותי.
יש רגע אחד שבו הוא מנסה להסביר לה כי כל העניין באקדמיה הוא ליצור סביבה אינטלקטואלית שבה אנחנו אמורים להאזין ולכבד את דעותיו של הזולת, והיא צורחת עליו: "המטרה אינה ליצור סביבה אינטלקטואלית, המטרה היא ליצור כאן בית!" זו תודעת הסטודנטים של היום, והאקדמיה במידה רבה אשמה בכך. האוניברסיטאות, בפרסומיהן, מבטיחות לסטודנטים כי הן תספקנה להם "אזור בטוח" מגזענות ודעות חשוכות אחרות, ופתחו להם פתח להתנהג כך. גועל נפש, אבל כרגע לא נראה שיש למישהו באקדמיה אומץ לשנות את המצב.
משהו חסר תקדים שאירע השנה הוא ששני פעילים פוליטיים שחורים נחשפו כמי שלמעשה אינם שחורים כלל וכלל, אלא לבנים. רייצ'ל דולזל ושון קינג אימצו מראה והתנהגות האופייניים לאפרו-אמריקאים, טענו כי הם בהירי עור, והפכו למנהיגים במאבק הפוליטי עד שקלונם נחשף. וזה מראה לנו הרבה על תקופתנו, תקופה שבה להיות אפרו-אמריקאי זו בעצם פריבילגיה. כפי שתיארנו בפרקים קודמים, פוליטיקת הזהות של היום יצרה "היררכיה הפוכה" שבה ככל שאתה יותר מקופח כך אתה יותר נחשב, וזה מביא לכך שלבנים מעמידים פנים כי הם שחורים. דולזל וקינג הם התוצר הסופי של ההיגיון בבסיס פוליטיקת הזהות של תקופתנו.
כמובן שלא כל אחד הסכים שהם עשו משהו לא בסדר. בהיגיון המטומבלר של היום, הרי, זכותך להגדיר את עצמך כמו שבא לך ולדרוש מהעולם להכיר בכך. יש הטוענים שכמו שיש טרנסג'נדרים, כך עלינו לקבל שדולזל וקינג הם "טרנס-גזעיים", אנשים שעורם לבן אבל בפנים הם מרגישים שחורים. זה לא חסר היגיון לחלוטין. להיות אפרו-אמריקאי זה לא רק עניין של צבע אלא גם עניין של תרבות, ויכול אדם לטעון כי הוא מתחבר יותר לתרבות האפרו-אמריקאית ולכן תופס עצמו כחלק מן הקהילה. אבל אתה לא יכול סתם כך להמציא קטגוריה חדשה ולדרוש מן העולם להכיר בה. כדי שנקבל אותך כ"טרנס-גזעי", המונח צריך קודם לעבור דיון חברתי, להתקבל ולהשתרש בתודעתנו. רק לאחר שהקטגוריה תהפוך למקובלת תוכל לשייך עצמך אליה.
ובזמן שזה קורה בשמאל, גם הימין האמריקאי מקצין. ההקצנה שם החלה למעשה בסוף העשור הקודם, ותחת שלטון אובמה יש גם ימנים קיצוניים שחשים כי מדינתם אובדת להם ומגיבים על כך באלימות. ביטוי כואב לכך אירע ביוני בצ'רלסטון שבקרולינה הדרומית, כאשר גזען לבן נושא נשק נכנס לכנסיה שחורה וטבח במתפללים, משום שלטענתו השחורים השתלטו על אמריקה והורסים אותה. כמה ימים לאחר מכן, אובמה הגיע ונשא נאום הספד מרגש, שהצליח לאחות מעט את הפצעים ולהשקיט את הרוחות. הוא סיים את הנאום בספיריטואל הישן Amazing Grace.
זה מזכיר לנו שיש דרכים טובות יותר להתמודד עם מתחים חברתיים. התרבות האפרו-אמריקאית תמיד התמודדה דרך מוזיקה. הגוספל סיפק נחמה ותקווה, הבלוז צלל לתוך העצב וסיפק קתרזיס, הג'אז המיר את ה"פראות" השחורה בספונטניות וחדווה של אנשים חופשיים, הביבופ ייצר חלל שבו לתודעה השחורה הייתה חירות להגדיר עצמה מחדש דרך התנסות ודיאלוג, הדו-וופ תרם הרמוניה ושמחה, הסול איחד את כל אלו וסיפק לקהילה השחורה את המנוע לצאת לרחובות ולהילחם על זכויותיה, הFאנק לימד את השחורים לאהוב את עצמם כמות שהם ולא להיכנע לסטנדרטים הלבנים, ההיפ-הופ מיזג את כל אלו לפסיפס מוזיקלי שעליו הראפרים ניסחו את הפוליטיקה השחורה, והטכנו הגדיר זהויות שחורות עתידניות. אובמה מודע לכל ההיסטוריה הזו, ובחר כאן בדרך הגוספל, דרך ההשלמה והפיוס. זה השתלם: דרך התגובה המדודה הזו, נוצר לחץ על הממשל בדרום קרוליינה לחולל שינוי, והלה הגיע להחלטה היסטורית לסלק את דגל הפדרציה שהתנוסס בבית המושלת מאז שנות החמישים. ה"פדרציה" היא מדינות הדרום שנלחמו במלחמת האזרחים כדי לשמר את העבדות, ובשנות החמישים, כאשר הממשל הפדרלי כפה על מדינות הדרום את ביטול ההפרדה בין לבנים ושחורים, כמה מהן החליטו באופן הפגנתי להניף את הדגל הזה מחדש. כלומר, זהו דגל המסמל גזענות לבנה, וההחלטה להפסיק להניפו באופן רשמי בדרום קרולינה (ובעוד מקומות בדרום) הינה צעד מבורך קדימה. אלא שאז, שוב, התגלתה תרבות הפי סי בקלונה. ההתקפות על דגל הפדרציה בעקבות הרצח גרמו לכך שהרבה חנויות החליטו להסירו ממוצריהן. וזה רע, כי דגל הפדרציה מסמל יותר מאשר גזענות. עם השנים הוא גם הפך לסמל של גאווה במוצאך הדרומי, ומסמל זאת גם לאנשים דרומיים שאינם גזענים. לא ראוי שהדגל יהיה חלק מן הממשל הרשמי של מדינות הדרום, אבל צנזורו המוחלט הוא פגיעה בלתי מוצדקת באנשים מהשורה. כך, למשל, הוחלט כי לא ימכרו יותר את הצעצוע המבוסס על המכונית "ג'נרל לי" מתוכנית הטלוויזיה Dukes of Hazzard, בגלל דגל הפדרציה המצויר בגאון על הגג שלה. המכונית היא אייקון פופ, אבל זה לא עזר לה. נקווה שזה רק זמני והשפיות תחזור, אבל עד אז, הנה משהו לזכר ג'נרל לי.
פוליטיקת הזהות התחילה להיכנס חזק, והרבה אנשים הגיבו לכך בכך שיצרו בטוויטר את ההאשטאג AllLivesMatter#, כל חיים חשובים, כתגובה ל-BlackLivesMatter#. אנשי BLM טענו שזהו האשטאג גזעני, שמטרתו לטשטש את הבעיה הספציפית שהאפרו-אמריקאים סובלים ממנה. יריביהם, בתגובה, טענו כי אנשי BLM הם גזענים שאכפת להם רק משחורים. האמת היא שרוב האנשים בשני המחנות שואפים לשוויון, ולא צריכה להיות כל מלחמה ביניהם. 'חיים שחורים חשובים' (כלומר, אנו דורשים להכיר בכך שחיים שחורים נחשבים כמו חיי כל אחד אחר) ו'כל החיים חשובים' (כלומר, אנו מאמינים כי כל החיים חשובים באותה מידה כולל חיי השחורים) יכולים שניהם לדור בכפיפה אחת בלא סתירה, והעובדה שהם נחשבים עוינים זה לזה מראה את גודל השבר בשמאל.
ואת מי כל זה מחזק? כמובן, את דונאלד טראמפ. הנה הדרך שבה הדונאלד הגיב כאשר מפגין של Black Lives Matter ניסה להפריע לו במהלך נאום בחירות. ההתנהגות של טראמפ כאן מזכירה מנהיג פאשיסטי, אבל תודו שאחרי מה שקראתם בסיכום השנה שלי הוא פתאום נראה לכם הגיוני הרבה יותר.
התמונות הללו חזרו על עצמן בכמה מן העצרות של טראמפ, ובכמה מקרים המפגינים השחורים הושלכו החוצה באלימות. במקרה אחד, אחד מחסידי טראמפ צולם צועק על המפגין השחור השוכב מוכה על הרצפה: "כל חיים חשובים!" זה כמובן תואר מייד בידי אנשי BLM כהוכחה לכך ש-All Lives Matter היא תפיסה שמהותה גזענות, כאילו אדם אחד מסמל את דעתם של כולם. אז בואו נאמר זאת שוב: הבעיות שתנועת 'חיים שחורים חשובים' מתקוממת נגדם הן בעיות אמיתיות, ולגיטימי שהם מתמקדים בחיי שחורים. מצד שני, להגיד "כל חיים חשובים" זה גם לגיטימי, כי לשם אנו הרי מכוונים. הטענה שכל החיים שווים הייתה המסר העליון של מרטין לות'ר קינג, סמל המאבק השחור. זה גם היה המסר של אטיקוס פינץ', עורך-הדין הצדיק מן הספר 'אל תיגע בזמיר'.
אטיקוס פינץ' הוא אביה של סקאוט, גיבורת ספרה של הארפר לי הנחשב לאחד הרומנים האמריקאים הגדולים. הוא גיבור אמריקאי המסמל עמידה באומץ נגד גזענות, במקרה זה הגזענות של שנות השלושים. אבל השנה התפרסם רומן גנוז שכתבה לי לפני שנים רבות, ספר המשך ל'אל תיגע בזמיר', ובו מסופר כי סקאוט חוזרת כאישה בוגרת לביתה בשנות החמישים ומסתבר לה שאביה תומך בשימור ההפרדה הגזעית ומתנגד לכוונת הממשלה הפדרלית לחסלה. ליבם של רבים נשבר בעקבות הגילוי הזה, ויש אומרים כי מוטב היה שהרומן יישאר גנוז. אבל הוא מלמד אותנו משהו חשוב: ההיגיון המשמש לפירוק הגזענות עלול להוביל אותך, אם אינך מעדכן אותו, לעמדה גזענית בעתיד. פוליטיקת הזהות שימשה כלי חשוב במאבק נגד הגזענות בעשורים האחרונים. היום היא הפכה לגורם מפריע, ומחשבת השמאל חייבת להתעדכן ולהתאים עצמה למצב החדש.
מי ידאג לכך? מי יכול להתקומם נגד האווירה הרעילה של התרבות הפי סי, פוליטיקת הזהות והגזענות ולנסח תפיסה חדשה? כאמור, המוזיקה. אני מחכה לעלייתו של היפ-הופ שיעשה את מה שראפ עושה הכי טוב: יפרק את השפה המטומטמת הזו לגורמיה וירכיב אותה מחדש באופן בריא יותר. בינתיים, נראה שהראפרים עדיין מעכלים את המצב ומנסים למצוא דרכים להתמודד. בשנים הבאות נראה אם להיפ-הופ יש את זה עדיין, ואם הוא מסוגל להצעיד את אמריקה לעתיד טוב יותר.