פעמים רבות אני תוהה כיצד אפשר להסביר את העובדה שזיכרונות הילדות חקוקים עמוק בזיכרון ואילו אירועים שקרו לפני עשר, עשרים ושלושים שנה נמחקים כלא היו.
אתמול, לאחר ארוחת ערב משפחתית, העלינו זיכרונות על מאכליה של אמי. אני נזכרתי בחמיצה המופלאה שלה וסיפרתי כמה אני מתגעגעת אליה. היא הייתה בצבע סגול עמוק, סמיכה, צפו בה חתיכות קטנות של תפוחי אדמה ואמי נהגה להגיש אותה בתוספת כף שמנת חמוצה. ביום חורף גשום זה היה מאכל תאווה!
בתי נזכרה בפלפלים ובקישואים שהייתה אמי ממלאת בבשר ומעט אורז ומבשלת ברוטב עגבניות. היה לה סיר אמאיל רחב, כבד ושטוח שהביאה מרומניה ורק בו היה מתבשל המאכל הטעים הזה.
בני נזכר בעוגת השוקולד שהיא קראה לה "אינדיאנה". עוגת שוקולד גבוהה ועשירה שהייתה מכינה לכבוד האורחים ותמיד זכתה למחמאות רבות.
בני הצעיר נזכר בקציצות שהייתה מכינה לו כשהיה בא אליה אחרי הלימודים ביום שבו הייתי צריכה להישאר בבית הספר עד שעה מאוחרת. טעמן העסיסי עדיין שמור בפיו גם היום!
המצחיק הוא שעד גיל ארבעים לא ידעה אמי בכלל לבשל! הייתה לה מבשלת שעשתה זאת במקומה. כשעלינו ארצה נשתנה, כמובן, המצב מקצה אל קצה. כמעט שנה שלמה גרנו במלון "הרצליה" הקטן. היינו חמש נפשות בחדר אחד. בקצה החדר הייתה פינת ה"מטבח". היא כללה כיור, מדף להנחת הכלים ופרימוס.
סבתי מצד אמי, שגרה אתנו, לקחה על עצמה את תפקיד המבשלת. היו אלה ימי הצנע. המצרכים המועטים היו בקיצוב, ובכל זאת הצליחה להכין לנו ארוחות משביעות. אמי הייתה כל הזמן לידה, עוזרת לה ולומדת ממנה את סודות המטבח.
כאשר עברנו לדירה שכורה והיה לנו כבר מטבח אמיתי התחלפו התפקידים. אמי הפכה למבשלת הראשית וסבתי עזרה לה והדריכה אותה. עזרה גדולה נוספת קבלה מספר הבישול של סנדה מרין שהביאה אתה מרומניה. זה היה ה"תנ"ך" של עקרות הבית הרומניות. זכור לי ספר עב כרס, עם כריכה קשה, שבו הרבה קיפולי דפים ופתקים תחובים לסימון מתכונים שעשתה או התכוונה לעשות במועד מאוחר יותר. לספר הזה היה מקום של כבוד במטבח שלנו הוא אחראי לחלק נכבד מזיכרונות ילדותי ומן הטעמים שאני כל כך מתגעגעת אליהם ויודעת שלא ישובו עוד...
