יז`י (שם בדוי) התרגש מאוד לקראת יום הולדתו השבעה עשר. זה לא שלא היו לו ימי הולדת קודם לכן – דווקא היו שישה עשר ימי הולדת שונים – אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא יהיה בן שבע עשרה.
בעצם – הפעם היחידה שהוא יהיה בן שבע עשרה!
לכן יז`י החליט שמסיבת יום ההולדת צריכה להיות יחידה ומיוחדת, כזו שתיזכר לנצח ע"י כל חבריו, חברותיו (כלומר ידידותיו), קרובי משפחתו ושכניו.
(לא שהוא התכוון להזמין את השכנים, אבל הוא רצה שבמסיבה יהיו כל כך הרבה אורחים וכל כך הרבה רעש כך שהשכנים יזכרו אותה לשנים ארוכות).
יז`י סיפר על רצונו להוריו ולאכזבתו הם לא ששו לשתף פעולה. אבא אמר שמצבם הכלכלי קצת לחוץ השנה ואולי כדאי לדחות את המסיבה הגדולה לגיל שמונה עשרה. אמא אמרה שגם ככה כואב לה הראש ותכנון מסיבה גדולה (שלא לדבר על ביצועה) רק יחמיר את כאב הראש.
לאחר כמה ימים של התכתבות אינטנסיבית עם ההורים בפייסבוק ובוואטצאפ הגיעו שלושתם לפשרה: יז`י יכול לתכנן ולבצע כל מסיבה שירצה, כל עוד אבא ואמא לא יידרשו להיות מעורבים בתכנון (או בבביצוע).
בזמן המסיבה הם ייצאו מהבית וכשהם יחזרו הם מצפים לראות את הבית נקי ומסודר.
יז`י די שמח להצעת הפשרה. תהיה לו יד חופשית בתכנון המסיבה ולא יהיה מי שיציק לו ו/או יצעק עליו במהלכה (פרט לשכנים, או למשטרה).
הבעיה העיקרית בפשרה הזאת הייתה שההורים גם לא התכוונו לממן את מסיבת יום ההולדת. הם אמרו ליז`י שהוא יכול להוציא כמה כסף שירצה, כל עוד זה יהיה כספו.
לאחר התלבטויות רבות (וספירה חוזרת של כספו) ליז`י עלה רעיון גאוני: הוא יבקש מהמוזמנים למסיבה להביא איתם את הכיבוד ובכך יחסוך כסף רב.
היו לו הרבה שירים על האייפוד ומערכת הגברה סבירה, כך שהמוזיקה לא תהיה בעיה.
לתוכנית האמנותית העשירה הוא בנה על כמה משחקי חברה פופולאריים (בראשם "אמת או חובה" וכמובן "שבע בום").
כל שנותר לו היה להרכיב את רשימת המוזמנים ואת רשימת הכיבוד שיביאו.
בנקודה זו הבין יז`י שבכל זאת יש לו בעיה קטנה. הוא רצה להזמין המוני אנשים למסיבה, אבל בעצם היו לו רק ארבעה חברים טובים שאותם באמת התכוון להזמין.
הוא יכול היה להזמין את כל הכיתה, אבל מכיוון שהוא לא היה פופולארי במיוחד (איך ילד בשם יז`י יכול להיות פופולארי? אולי בעצם הסיפור התרחש בפולין ואז השם הוא לא בעייתי) הוא חשש שרוב "חבריו" לספסל הלימודים לא באמת יגיעו.
אחרי מחשבות מרוובות יז`י החליט לשנות קצת את התוכנית, אבל לעשות זאת באופן מאוד סמלי. הוא יזמין למסיבה 16 חברים וחברות (כלומר ידידות) – כאלה שהוא יהיה בטוח שיבואו – כך שבסך הכל יהיו במסיבה 17 אנשים – אחד כנגד כל שנה מחייו.
זה היה רעיון מצוין! יז`י המשיך בתכנון ברוח זאת: יהיו במסיבה 17 שירים, כל משחק יארך 17 דקות, יהיו 17 מיני כיבוד (זה קל כי כל אורח יביא משהו אחר ויז`י עצמו יוסיף משהו. כלומר בירה) והמסיבה תתחיל בשעה 17:17 (או אולי ב-21:17 או 22:17 שהן שעות הגיוניות יותר לפתיחת מסיבה).
מרוב התלהבות שכח יז`י את הבעיה הבסיסית – היו לו כזכור רק ארבעה חברים טובים. היכן ימצא עוד שנים עשר אורחים למסיבה?
מכיוון שהוא היה טוב בחשבון, הוא מצא פיתרון גם לכך: הוא ביקש (או בעצם דרש) מכל אחד מחבריו להביא איתו עוד שלושה אורחים.
החברים לא היו בטוחים כיצד לבצע זאת, כי לכל אחד מהם אמנם היו ארבעה חברים טובים אבל זאת הייתה חבורה סגורה כך שסכום כל החברים נשאר חמישה (כולל יז`י).
יז`י הסביר להם שוב ושוב את הקונספט הגאוני של המסיבה והדגיש את החשיבות הסמלית שבמספר האורחים הכולל. הוא הסביר לחברים שהוא סומך עליהם ורמז כי הם יכולים להביא כל שלושה אורחים שהם, כולל חברים, שכנים, אחים קטנים וזרים שהם פגשו הרגע ברחוב (רצוי זרות שהם פגשו) אבל לא חיות מחמד (ובוודאי שלא חרקים).
בסופו של דבר החברים השתכנעו בחשיבות העניין והבטיחו כי הם יעמדו במשימה.
במסיבת יום ההולדת (שנקבעה כמובן לשבע עשרה בחודש) לשמחתו של יז`י אכן הופיעו שישה עשר אורחים.
הם שמעו שבעה עשר שירים ואכלו שבע עשרה שקיות במבה (מרוב ניסיונות שכנוע בעניין המוזמנים הזניח יז`י קצת את רשימת הכיבוד המפורטת). אחרי שבעה עשר סיבובים של "שבע בום" (התברר ש"שבע עשרה בום" הוא לא משחק מרתק) השתררה פתאום שתיקה מביכה.
שבע עשרה שניות אח"כ התנצלו כל החברים והלכו הביתה.
מוסר השכל: שבע עשרה פעמים נופל צדיק וקם
שבת שלום ומזל טוב לתפוז ליום ההולדת השבעה עשר!
והרשומה המומלצת היא – מעבר לא צפוי - בבלוג של ילדה מזכוכית