מחודש יוני 2014 ועד עכשיו עברו חמישה חודשים . בערך חמישה חודשים שבהם אני יודע שכתוצאה מתאונת דרכים בעבודה אני מוגדר כסובל מתופעה שנקראת פוסט טראומה . או בשמה המקצועי : "PTSD " כן . באנגלית זה תמיד נשמע יותר מפוצץ . היי מה שלומך ? אה ? אני , אני בסדר רק שיש לי PTSD ואז השואל נעצר מכל מלאכתו אשר עשה . מתקרב אלי ושואל אותי . מה קרה שלום ? ואתה רואה בברור שאין לו מושג מה אמרת לו לפני חצי דקה . ואז מגיעים ההסברים החצי רפואיים שמדובר בהלם כתוצאה מתאונתת דרכים . לא. אני לא נהגתי . אני ישבתי ליד הנהג שמסר לי את המתנה במו ידיו החסונות . בגדול מה שקרה הוא שהנהג שישבתי לידו , פגע די במהירות ברכב שהיה די במצב של עמידה בצומת . אני לא ממש סגור על זה אבל נראה לי שהיה אור אדום . בשניות של הפגיעה קרו כנראה המון דברים אבל הכי נחרת לי בתוך המוח זה ההתקרבות הנוראית לרכב הקטן (היינו על משאית ) הצרחות האיומות שלי בהיותי מקרב את קצה אפי אל עבר מותי הקרב ובה מוקדם מהזמן שרצוי (יש דבר כזה מוות מוקדם ? ) והפגיעה הנוראית עם כל הזכוכיות והפיצוץ והריח השרוף והצעקות שלי והההלם וזה שלא יכולתי לזוז . לא רואים את זה כאן אבל לא יכולתי להמשיך לכתוב וחזרתי עכשיו אחרי כמעט שעה . שניה אחרי הפגיעה (אולי יותר ) ניסיתי לצאת ולברוח מתא הנהג בעודי בוכה כמו ילדה בת שלוש שלקחו לה את הבובה האהובה עליה בכוח . לאחר נצח הצלחתי לצאת ולעמוד לצידי המשאית כי פשוט . שוב הפסקתי לכתוב והפעם לחצי שעה . כי פשוט לא יכולתי לזוז . עמדתי בוכה ומאובן . בוכה !!! לא הבנתי מניין הגיעו הדמעות האלו . וכמה נוזלים שהייתי צריך לאבד עוד . לאט לאט הצלחתי לדדות לעבר אי התנועה . לשם עפה המכונית הקטנה שהנהג פגע בה . הגיע אמבולנס שאסף את הנהג הפצוע במכונית הקטנה שנראתה יותר דומה לאקורדיון . אותי לקחו הביתה (מנהל העבודה שבא למקום אחרי שצילצלו אליו ) הבכי לא פוסק לפחות עד הבית . בבית היו הילדים שלי באותו זמן . באיזה שהוא אופן הפסקתי לבכות ועליתי הביתה כמו זומבי . אמרתי שלום לילדים וסיפרתי לבן הגדול על התאונה והלכתי לישון . פשוט נכבתי . לאחר כשלוש שעות התעוררתי והלכתי למרכז העיר . כבוי לגמרי . עצוב . ומלא במחשבות מכל סוג שהוא . זה היה ערב חג . ערב חג השבועות . כמובן שסיפרתי לאשתי וגם שם החלו הדמעות לרדת . התביישתי . בלילה כבר חזרתי למקום האירוע בחלום והתעוררתי מזיע ורועד בכל הגוף . לא הצלחתי להרדם עד הבוקר . ובהחלט אפשר להגיד שזה היה חג מוזר מאד . חג של רעידות ומחשבות ורעשים חזקים באזניים . למחרת החג כבר הייתי אצל הרופאה שנתנה לי מרשם לכדורי הרגעה ושבועיים חופשה . לאחר כמה ימים של סבל בלתי נסבל של סיוטים שחזרו על עצמם שוב ושוב וחוסר יכולת להרדם ללא כדור הרגעה , העזתי וביקשתי להיפגש עם פסיכיאטר . דבר שניסיתי להימנע ממנו . לאחר כשבועיים או אולי קצת יותר . התורים מטורפים לרופאים האלה . נפגשתי עם פסיכיאטר . פגישה קשה מאד . בושה , פחד , חוסר ידיעה . הפסיכיאטר קבע לבסוף את הקביעה ההיא עם המילה המסובכת PTSD . פוסט טראומה קשה בעקבות תאונת הדרכים . הוא נתן לי מרשמים לכדורים ושלח אותי הביתה להתחיל בסיוט של החיים שלי . לא די בסיוטים שהחליטו להתיישב לי ליד האוזן , ככה בקצה של המוח , עכשיו נוספו גם הסיוטים שכרוכים בישיבה בבית ללא הכנסה והתחלת דרך ארוכה וקשה של תביעת סכומי הכסף שנוכל לחיות בעזרתם עד שארפא . (הוא - הרופא הפסיכאטר מדבר על כמעט עשרה חודשים של טיפול ) טלפונים לאחר לילות ללא שינה , טפסים , טפסים , טפסים . נסיעות באוטובוס , טלפונים , פקסים , שכירת עורך דין . ואנחנו בתחילתו של חופש גדול . הילדים מחכים לחופש כדי שהוריהם יקחו אותם לכל מיני מקומות חלומיים ויבזבזו עליהם כסף . ואבא שלהם (אני ) פתאום נהיה חולה ולא מחלה שאפשר לראות . נגיד..שבר ברגל או משהו כזה . אבא גדול וחזק חולה במחלה כזאת של מחשבות . זה דבר מאד מוזר . ופתאום הוא מתנהג מוזר ולפעמים יורד איתם לגינה או נוסע לים אם יש איזה חבר שלוקח אותנו בכייף . ופתאום אבא שותק המון ולא הולך לעבודה . ונכון שהוא יושב איתנו בסלון אבל לא תמיד מקשיב . מוזר שכזה . התלבטתי אם לכתוב על זה בבלוג ומאד התביישתי . מעדיף לכתוב סיפורים ושירים וביקורת עצבנית פה ושם . רק לא זה . אבל למה לא בעצם ? למה אני צריך להסתיר את זה ? מה ? אני אשם בזה ? לא . זאת תאונת דרכים . וזוהי התוצאה שלה . ובהחלט בהתחשב במצב הגופני לפחות , צריל חיות בהודיה מלאה שיצאתי שלם בגוף (שברים בנפש ) בינתיים היכירו בי בביטוח לאומי (כל כך שונה ממה שהוצג בתכנית של אמנון לוי...שוב ביקורת . אבל טובה ) העובדים בביטוח לאומי הופכים את העולם כדי לתת שרות טוב ויחס טוב . מה לעשות . ככה זה פועל בכפר סבא כנראה . שלושה חודשים . זה מה שנותנים לך על פי חוק כסף (75 אחוז מהברוטו ) ומספטמבר אני בלי אגורה משום מקום . מחכה . נפגש עם הפסיכיאטר ובקורב עם הפסיכולוג ונוטל כדורים . ומחכה שכל הניירת תוסדר ומישהו יתחיל לשלם לי כסף . וזה בהחלט לא ממש מוסיף למצב . אבל נאמר לי שזה בטיפול . אני אופטימי ומקווה לטוב . מה בסיכומו של דבר ? הסיכום רחוק מלהיות אבל לפחות אפשר להגיד זהצלחתי להתגבר על הבושה . ואני מקווה שהכל יסתדר לי בחודשים הקרובים . הרבה מחשבות והרבה סיוטים . ורק שתדעו (מי שקורא ) שאם מגדירים אדם כפצוע קל בתאונת דרכים . הוא עדיין פצוע וכל המשפחה נפצעת איתו . הלם זאת פציעה . תגובה אחרי ההלם היא המחלה שנובעת מהפציעה הזאת . לא חייבים לדמם או לקטוע איבר . את הדימום מנשמתי אי אפשר לראות . אני מרגיש אותו בכל שעה של היום .
↧
