כן אני יודעת, הגזמתי לגמרי - מה נסגר, כל יום רשומה? כאילו אין לאנשים מה לעשות בחיים? הלו, תרגיעי.... נכון, אבל... "תראה, אני בכלמ לא התכוונתי". סה"כ קמתי בוקר אחד והבנתי שמאז שפקדתי את היציעים בברודוויי לא ראיתי הצגה טובה. ומכיוון שבשורת הפיתויים שמגיעים אלי למייל הציעו גם כרטיסים להצגת ההרצה של "שעה של שקט" אחד מהצרפתונים הכל כך פופולריים היום מבית היוצר של פלוריאן זלר... - צרפתונים, נו... אתם יודעים - אלה שכשמחפשים עליהם בגוגל עליהם קודם כל קופצת גירסת הסרט הצרפתי 
רכשתי לנו זוג כרטיסים לתאריך היחידי שהיו בו כרטיסים לטעמי (שורה 9 - יופי של מקום).
אז לא ידעתי עדין שההצגה "מה עושים עם ג'יני" תשתחל לי ללו"ז יום קודם. ו"שעה של שקט" היא באמת הצגה ממש חמודה מכדי שלא לדבר עליה.
סיפרתי לכם פעם על המונח "יש לי בראש תמונה"?
"תמונה" הוא מונח מבית היוצר של האופנוען שהתחיל בסצנה אחת בסרט (1986) TOP GUN. בסצנה הזאת, מאווריק - הלא הוא טום קרוז - יושב על האופנוע לאור השקיעה . מהרגע שראה אותה התמונה התנחלה לו בראש - וברגע הראשון שהגשמתה הפכה ברת השגה הוא הלך לממש אותה, גבר יושב על אופנוע דומם מול השקיעה כשמוזיקה שמאלצית נשמעת ברקע.
לעולם נזכור את הרגע הזה שהוא עלה על גבו של לארי (האופנוע הראשון שלנו) והלך ל"היות" לרגע קט טום קרוז. הוא בגלל החלום ואני כי צחקתי עליו על זה חודשים.
צחוק צחוק - אבל מונח נולד - ובכל פעם שמישהו מאיתנו רוצה משהו ומדמיין אותו עד לרמה שהוא הופך מוחשי בעבורו - יש לו תמונה. ואין באעסה גדולה יותר מהתפוגגות תמונה - עזבו אתכם מדאע"ש ומילדים רעבים באפריקה - תמונה שמתפוגגת היא סיבה להתקפת טנטרום, לא משנה הגיל.
אני זכרתי אותה מול הים אבל זה ממחיש מספיק טוב :-)
כן כן מתאפסת - ההצגה
מאת: פלוריאן זלר
כשעה וחצי ללא הפסקה
גיבור המחזה הוא מישל (ששון גבאי) - ויש לו תמונה בראש. בתמונה שלו הוא מגיע לביתו היפה - מניח ביד רועדת תקליט ג'ז שהוא מחפש מאז שהיה נער על הפטיפון, מנגב אותו, מעביר את המחט ביד רועדת, ואז הוא לוקח כוס וויסקי שהכין מראש, מרים את הרגלים, ומתמכר לשעה של אושר לצלילי הקלרינט של נגן הג'ז הנערץ עליו יוהן משהו (הסניליות).
שנים, שנים מישל מנסה לאתר את התקליט בכל חנות תקליטים, באינטרנט, וסוף סוף זה קורה - במכירת חיסול בשוק הפשפשים. יש לו בדיוק חלון הזדמנויות של שעה עד שיבוא חברו פייר (ג'יל בן דויד) - בדיוק שעה כדי להגשים את התמונה. הוא נכנס נרגש הביתה ... ומאותו רגע הכל סביבו מתחיל להתפרק - החלום ושברו.
אשתו נטלי (הדס קלדרון) בבית והיא לא שותפה לתמונה שלו. לה יש משהו אחר שמציק לה כבר שנים ובעידוד הפסיכולוג שלה היא מחליטה שעכשיו זה בדיוק הזמן לפתוח את הדברים והיא ממש לא מתרשמת מהתוכניות של מישל. גם הבן שלהם, סבסטיאן (אלעד אטרקצ'י) , אוטוטו בן 30 - בחור מנותק שגר במרתף, חבר בלהקת פאנק ושונא את העולם צריך להגיע - כי חשוב לה לשוחח עם שניהם.
עד שהוא משכנע את אשתו ללכת לנוח, אמא שלו מתקשרת - בשיחה כל כך מוכרת שהביאה אותי לצחוק עד דמעות, וכאילו כל זה לא מספיק, אלזה (עופרי פרישקולניק-אלדד), המאהבת שלו מגיעה גם היא עם ההתחבטויות וההתלבטויות שלה. המשפץ הפולני - או שלא (גיל וסרמן) מתגלה כחאפר וגורם לנזקים בדירה (שעיצב על הבמה סשה ליסיאנסקי) ואלה מקפיצים אל סף דלתו גם את השכן הפולני-פאבל (רפי תבור) מלמטה.
שעה של שקט הפכה להיות שעה תזזיתית שלאורכה מתפורריים למישל חייו לנגד עיניו. כל מה שהאמין, כל מה שידע, כל מה שחשב שאף אחד לא ידע - הכל יוצא החוצה - בשטף של מים חומים מצינורות מפוצצים, ומישל? מישל נאחז יותר ויותר בתמונה שבראשו וחג ביאוש סביב הפטיפון.
יש קסם בצרפתונים הקטנים האלה - הסוד להצלחה שלהם, לדעתי, הוא הרבה פחות בעלילה עצמה, אלא מסתתר בכל הרגעים הקטנים - אלה שמתכתבים עם האיש הקטן שבתוכנו.
יכולתי לדמיין את עצמי בקלות במגוון סיטואציות על הבמה ולהנהן בהסכמה שזיהיתי חולשות שלי עצמי - זלר מצליח לגעת בכל הדברים הקטנים שהם חלק מחיינו ומשם נובעת "הצחוקייה" שמבעבעת בקהל. כל צוות השחקנים עשה עבודה מצויינת, אהבתי במיוחד את אלעד אטרקצ'י בתפקיד סבטיאן נער מורד וכנראה גם די סתום שמסרב להתבגר, גם העבודה שעשה איתו מעצב התלבושות - אורן דר מהממת - אבל הכוכב הגדול הוא ששון גבאי הגדול - שמצליח לשכנע את קהל הצופים שמישל הוא סתם ילד מגודל, שלא מבין למה זה מגיע לו למרות שכל התשובות נאמרות על הבמה לאורך כל המחזה.
מאוד מאוד נהנתי - ולהנות מהצגה ערב לאחר שצפינו בהצגה מצויינת - זה הישג לא קטן.
יופי.