אם אי פעם אפגש עם אלוהים (לא שאני לא מאמינה בו, אני פשוט חושבת שהתור די ארוך ומייאש שם למעלה) אשאל אותו למה לעזאזל הוא ברא לי חוש צדק אם הוא מעולם לא התכוון לייצר מספיק צדק בעולם כדי לספק אותו בכלל.
באמת, אדושם, תן לי לראות את מסמך האפיון שלי (מבטיחה שכל ההשוואות האלה לחוויית משתמש ייפסקו כשהבלוגיה החדשה תעלה לאוויר). איפה לעזאזל חשבת שהסידור הזה של כמויות רגש ולקיחת כל הקורבנות מכל האייטמים אי פעם ללב הולך עם חוש צדק? יש לך פה באג קטן. כאילו, אולי כדאי להפסיק לבחון כליות ולהתחיל לחשוב על פונקציות שלא בדיוק הולכות יחד?
איך יכול להיות שכל דבר קטן ייכנס לי ללב? ביום שאימצנו את ג'וני, לא ישנתי כל הלילה מתוך כעס מי יכול היה לנטוש אותו בקור של ירושלים ואיזה מן עולם זה שהחרא הקטן הזה מסתובב חופשי. מה זה נותן לי?
cc by flickr
אולי הסוד לחיים מאושרים הוא לשחרר את חוש הצדק הזה, ופשוט להשלים עם זה שלא אנחנו עושי הצדק.
שתמיד יהיה את מי שישנא אותך סתם כי לא באת לא בטוב, תמיד תהיה החוצפנית שתרשה לעצמה לעקוב אחרי המשקל שלך מול כל האנשים בחדר, תמיד יצוץ הסתום שיחשוב שהוא עוקץ אותך בתחכום ותמיד תהיה את הפוסטמה נטולת הרסן שתצדיק בחירוף נפש מישהו מבלי ששמעה את הצד השני. אף אחד לא יעצור אותם, אף אחד לא יצליח להעמיד להם מראה ולהגיד להם שהם מתנהגים כמו שמוקים אמיתיים. החיים לא עובדים ככה. רשעים לא באים על עונשם בעולם הזה, זה רק באגדות ילדים.
דעו לכם, מאמיני קארמה, הגיע הזמן שתתבדו ותפסיקו לסמוך על אנרגיה דמיונית שתעשה לכם צדק, היא התפזרה מזמן, הלכה לשתות יין מר עם מצפון השופטים שפרש גם הוא. מי שעשה לכם רע ימשיך לחייך, להתקדם בחייו, ומדי פעם לספר לאנשים על בירה כמה הוא קטל אותך ויצא מזה בזול. אל תחשבו על נקמה, ובחייאת תפסיקו לקחת ללב. אין צדק, וכאן זה נגמר.
אם אי פעם לאלוהים יהיה זמן אליי, אני אבקש ממנו צדק. שהרעים יבואו על עונשם, שלטיפשות תהיה גבול ושלשלוחי רסן תהיה בושה.