בחודש שעבר ציינו, אני ובן זוגי, שנה של זוגיות. כייף לנו ביחד. אנחנו אוהבים מאד. אנחנו מאד מרוכזים בעצמנו ובחוויית הזוגיות שלנו. כמו שני זאבים בודדים שהסתובבו בעולם ופתאום נתקלו האחד בשניה. אנחנו חווים ביחד סוג של שלווה, של סינרגיה, אולי אפילו אופוריה, שקצת קשה לי לתאר במילים. אבל אני בהחלט מרגישה את זה בבטן.
לא שהכל היה קל בשנה האחרונה. נתקלנו מדי פעם במהמורות ושנינו עיגלנו פינות פה ושם, התגמשנו והתאמצנו לסגל לעצמנו אורחות שיאזנו את הביחד שלנו. והביחד שלנו ממשיך, מדי יום, להתפתח, להשתכלל, לצמוח ולהתעצם. וזה נפלא. אני מניחה שהבסיס לכל הפלא הזה הוא החברות הקרובה שנוצרה בינינו. חברות, שלכל אורך החיפוש שלי אחר זוגיות, התעקשתי עליה ולא הסכמתי להתפשר עליה. בשום פנים ואופן. כמה מהר התרגלתי למצבי הזוגי, חשבתי לעצמי לא מזמן. וכמה קל לי לשחרר כשיש מישהו לצדי, מישהו שאני בוטחת בו שהוא רוצה לחיות את חייו לצדי כמו שאני רוצה לחיות את חיי לצדו. כמה מהר התנתקתי מהמסע המפרך שלי בשוק הבשר. כמעט שכחתי עד כמה קשה הוא היה, כמה דרמטי. וכמה ארוך ומייגע. כמה ציפיות ואכזבות היו לי במהלכו. וכמה התמדה ועיקשות הפגנתי לכל אורך הדרך, עד שלב הייאוש והכניעה וההשלמה עם הלבד. רק עכשיו אני מבינה כמה הייתי לבד .
את הבלוג הזה פתחתי, בזמנו, כשהרגשתי צורך לפרוק אנרגיות. לא היה דחוף לי שיאהבו אותי או שיבינו אותי או שיתמכו בי. היה דחוף לי לפרוק, להתנקות, לשחרר, לפנות מקום כדי להכיל את החווייה הבאה. היה לי די ברור שיהיו שיקראו, יבינו את הקריצה וייהנו, ידעתי גם שיהיו כאלה שאני אתקע להם כמו עצם בגרון. שלא יבינו על מה המהומה. הרי גם במרחב הלא וירטואלי שמעתי, לא פעם, ביקורת על ההתנהלות שלי בשוק הבשר: "את בררנית מדי", "בסוף תישארי לבד", "זוגיות זה התפשרות", "אין דבר כזה אישה שלא רוצה ילדים", "את עוד תצטערי על זה" וכו`. במרחב הוירטואלי זה יותר פשוט, חשבתי לעצמי - מי שהפוסטים שלי לא מוצאים חן בעיניו - שלא יקרא. ועם זאת, מדי פעם קיבלתי מסרים מגברים ונשים שקראו אותי והחליטו להאיר את עיני ולהשמיע ביקורת על ההתנהלות שלי או על התפיסות שלי לגבי זוגיות. זה לא הפריע לי. חוץ מפעם אחת.
אחד מחברינו לפרדס, שגם יצא לי לפגוש פנים אל פנים מאוחר יותר, באחד ממפגשי הבלוגרים שיזמנו באופן פרטי, כתב לי מסר אחרי שפרסמתי רשומת "קצרים" על דייטים. וכך הוא כתב:
"יש לי התחושה שההוויה שלך קפאה בזמן, את מצפה לפגוש את מיסטר רייט עם הגזרה והמראה הנכון, עם המעמד הכלכלי המתאים ועם הנכונות להתאהב בך בתוך שתי דקות, להסכין לעובדה שאת לא מבשלת ולהיות מוכן לחיזור ארוך.
אבל! נסיכים יש רק באגדות, הגברים בני הגיל הנ"ל מתחלקים לשלושה סוגים...
האחד, הוא מיססטר זאבי, יש להם את הלוק הנכון ואולי גם המעמד הכלכלי המתאים, ונשים נמשכות אליהם כמו פרפרים אל האור, אבל הם מעדיפים להמשיך ולהתפרפר ונמשכים מצידם לנשים הצעירות הפחות אסרטיביות שישיבה במכונית יוקרה ובילוי במסעדה טובה עושה להן את זה.
ויש את הסוג השני המצולק רגשית, נפשית, הם לרוב גרושים מרוסקים כלכלית הם עדיין מחפשים בת זוג שתגאל אותם... שתציל אותם מעצמם...
ויש את אלו הנחמדים החברמנים שהם בעלי משפחה או לא אבל הם לא מציעים את עצמם בשוק הבשר...
את צודקת שנמאס לך להיבחן רק בשל קימורייך כאישה, ואין לי הרבה עצות מעשיות, כי נראה לי שניסית כל אופציה שקיימת בשוק, למעט אולי להירגע...לחזור לפעילויות שמעניינות אותך לפני הכל, כולל הורות, אני מכיר הרבה חברות, שמצאו את השלווה והרוגע אחרי מימוש ההורות באופן עצמאי ויחידני.
כדאי להפנים שרוב הגברים מהצד השני הם כבר בעלי משפחות, הם מימשו את עצמם והם מחפשים בת זוג להמשך הדרך ללא התחיבות להקים משפחה שניה.
אבל! ישנם את אלו שמחפשים עדיין את בת הזוג השניה, הם לרוב מחפשים את זו הפחות יפה, הבלבוסטית שתדע להציע להם חיק חמים עם ריחות ובישולים של בית..."
אני זוכרת שממש התעצבנתי כשקראתי את המסר הזה. פחות משהתעצבנתי על התוכן עצמו (שהוא כשלעצמו מקומם מבחינתי) התעצבנתי על האטימות של הכותב. על חוסר הרגישות שלו. מי אתה שתגיד לי שאני לא יכולה להגשים את החלומות שלי? מי אתה שתגיד לי שאני לא אצליח? מי אתה שתנסה לקצץ לי את הכנפיים? למה אתה חושב שהפרשנות שלך לעולם היא הפרשנות הנכונה והיחידה? ולא, השמש לא זורחת לך מהתחת! אמנם אתה גבר, וגם אתה שוטטת בשוק הבשר ואני אישה, שבאותו זמן שוטטה בשוק הבשר אבל למזלנו, לא כל הגברים מחפשים את מה שאתה חיפשת ולא כל הנשים מחפשות את מה שאני חיפשתי. אין לי ספק שאני לא מתאימה לך ואתה לא מתאים לי אבל להסיק שאני מחפשת מישהו שלא קיים ושהנתונים שלי (או העובדה שאני לא בשלנית) לא יאפשרו לי למצוא את מי שאני מחפשת, זה גבל מבחינתי באטימות קיצונית. ואת זה אני אומרת בגלל שאני מאמינה שהוא לא כתב את מה שהוא כתב מתוך רשעות אלא מתוך רצון כן להאיר את עיני. מיותר לכתוב שוהתובנה או המסקנה שאני צריכה לנסות להירגע ולהביא לעולם ילד היתה, מבחינתי, הדובדבן שבקצפת.
אני מניחה שיש שיקראו את הפוסט הזה ויגידו לעצמם שכשאני בוחרת להתערטל ולחלוק את חוויותי האישיות במרחב הוירטואלי - אני צריכה לקחת בחשבון שיהיו גם תגובות כאלה. ואני אומרת שמה שמאד חסר לי בסביבה שבה אנחנו חיים זה טיפת אמפתיה; יותר מדי אנשים חושבים שהם יודעים מה טוב ומה נכון לכולם, שמה שהם רואים ומפרשים זו האמת הצרופה ושאין זווית ראיה אחרת, אין אופציה אחרת. אנשים רבים לא מנסים, ולו לרגע, לנסות להיכנס לנעליים של האחר ולהבין איך הדברים נראים ומרגישים מנקודת מבטו לפני שהם מרשים לעצמם לשחרר את חרצובות לשונם ולהטיף מוסר, תוך ביטול האחר, כאילו אין מחר.
אני יודעת שמי שכתב לי את המסר הנ"ל כתב את התובנות שלו מתוך העולם הפרטי שלו ומתוך החוויות האישיות שלו. יכול להיות שהטקסט שלי לחץ לו על איזה כפתור - שהוא לחלוטין שלו ולי אין שום קשר ישיר אליו. וזה מה שגרם לו לכתוב את מה שהוא כתב באופן שהוא כתב. רק שהוא לא לקח בחשבון שהוא פורק עלי את כל התסכולים שלו בלי שהיה לי שום קשר ישיר אליהם, בזמן שאני מרגישה שאני מחפשת מחט בערמת שחת. אין לי בעיה לשמוע ביקורת, אין לי בעיה כשמציגים בפני זוויות שאולי אני לא מצליחה לראות לבד, נהפוך הוא, אבל יש דרך לומר דברים. אני מאד לא אוהבת שאנשים אומרים לי שאני לא יכולה, שלא אצליח להגשים את מטרותי ואת חלומותי. זה מעצבן אותי. ולראיה - הנה הצלחתי. מסתבר שהנסיך הפרטי שלי קיים לא רק באגדות. אחרי שירקתי דם הצלחתי, בסופו של דבר, למצוא את מיסטר רייט שלי, עם הגזרה והמראה הנכונים, שבדיעבד הסתבר לי שהיה מוכן, נפשית, לחיזור הרבה יותר ארוך ממה שנדרש לו בפועל. הנה, פגשתי גבר שלא נופל לקטגוריה של מיסטר זאבי (הוא נהנה הרבה יותר לאכול פריקסה בדוכן ברחוב מאשר לבלות במסעדת יוקרה...), שלא נופל לקטגוריה של גבר מרוסק כלכלית או מישהו שמחפש מישהי שתגאל אותו מעצמו, ושממש לא אכפת לו שאני לא מציעה לו ריחות ובישולים של בית (הוא יודע לבשל בעצמו). מסתבר שיש דברים נוספים שאישה יכולה להציע לבן זוגה, שהם חשובים לא פחות מאוכל, שלא לדבר על הדברים שהוא יכול להציע לה, שהם הרבה יותר חשובים - במקרה הפרטי שלי - מרכב יוקרה או מעמד כלכלי.
חג שמח!