ספר עב כרס זה זכה להתייחסות מכל סוג ומין בכל כלי תקשורת כלשהו בעולם ובארץ. בגדול, מדובר במלחמת העולם השניה בכלל ובבעיה היהודית בפרט, וכל זאת מנקודת מבטו של קצין ס. ס., משפטן במקצועו ובהכשרתו.
מיהו אותו קצין ס. ס.? מקס (מקסימיליאן) אואה, שבתחילת הספר הוא כבן 26, הוא אדם שברוב תפקידיו צופה במהלכים מן הצד, כותב תזכירים וסיכומים וחושב יותר מעושה. בהכשרתו הוא ד"ר למשפטים, שאת תחילת הקריירה שלו עשה בשירות הס. ס. וקידומו לא בא לו מהבנת לב שולחיו, אלא דווקא מחיבת חבריו והממונים הישירים עליו, הרואים בו אדם ישר ויסודי.
בתחילת הספר אואה מתגלה כאדם הסולד מרצח, אך משתתף בו בחדווה רבה. מורכבות זו באישיותו של אואה תמשיך ותתפתח במהלך הספר. בחדרי חדרים אואה הוא הומוסקסואל, שהחברה הגברית בה הוא נמצא מענגת אותו. לאחרים זה דווקא לא תמיד עונג גדול. כדי להיות הומוסקסואל פעיל, בזמן בו חל איסור על צורת משכב זו, היה בבחינת לקיחת סיכון לא קטן. פרט לכך, אואה אהב חברת אינטלקטואלים, בז לרוב לבהמיות שהתגלתה בחבריו הקצינים, התקרב רק אל שמץ מהקצינים האינטלקטואלים שחצו את דרכו ולרוב נטה לחשוב בכובד ראש על הבעיה היהודית, בעיה שאת פתרונה לא ראה ברצח המסיבי, לא מהבחינה ההומנית ולא מהבחינה הכלכלית. הוא סבר, שרצח זה לא מביא פתרון כלשהו, אבל מבין היטב מדוע בחרו בצורה זו של סילוק השאלה היהודית.
ג'ונתן ליטל, מחבר הספר, היה מיטיב לבחור לו נטה להעלם מזרקורי התקשורת. בראיונות עמו הוא לא זוכה לנקודות רבות. למרות הכל, התחקיר בספר מקיף ביותר, אזכור המקומות, המפקדים, מזג האוויר הרלוונטי, הנופים, כל אלה הם לזכותו של ליטל, כמו גם יכולת כתיבה לא רעה כלל וכלל ובטח ללא מעידות בוטות, המתבקשות מהפורנוגרפיה הנוגעת לנטיותיו של הגיבור אואה או למה שמכונה הפורנוגרפיה של השואה.
קוראים רבים יתחבטו בוודאי בשאלה מדוע בחר כותב יהודי לכתוב ספר על השואה ודווקא מנקודת מבט של קצין ס.ס., ד"ר למשפטים ואחד המתלבט בשאלה היהודית בלי הרף, כאילו בא להראות פן הומני של חיות אדם אלה. סופרים נוקטים בתכסיסים ממינים שונים בבואם לשכנע את הקורא, לרתק אותו ולהזיז אצלו משהו. זו אולי בחירה לא כל כך מקורית, אבל ליטל היטיב לעשות: לכאורה, מקס אואה מנסה לשכנע אותנו שלמרות האיסור המפורש, משכב הזכר החביב עליו בזמנים אסורים הופכים אותו לאנושי כל כך, שהמלצתו בדבר חוסר הטעם המשווע בדבר רצח היהודים הופכת אותו לאדם מתלבט ושבחירתו להיות צופה מהצד באה למרק את מצפונו, למרות שבחר בתחילה להשתתף ברצח המוני. אפשר לבוא בטענה ש"זכרונותיו" של אואה נכתבו זמן לא רב לאחר המלחמה ואילו אנו יודעים היום שהשואה היתה בהחלט ארוע חד פעמי לגמרי בהיסטוריה ולא יעזרו הסבריו ושכנועיו פנימה והחוצה של מקס אואה בדבר היתכנות של התנהגות דומה אצל כל אחד, בנסיבות דומות. מאז ועד היום נשפכו אמנם נחילי דם רבים, במקומות רבים, אבל השואה נשארה שואה והיא חד-פעמית לגמרי.
טריק נוסף בו בחר ליטל היה העיסוק של אואה בעניינים של הראש, עניינים שאינם כל כך פרוזאיים בזמן מלחמה. אבל אואה הוא אדם חושב ויסודי, הוא מתחבר אל אחד פוס, בלשן מוכשר, ואחד החלקים המרתקים בספר הוא העיסוק בלשונות ובניבים בהם דיברו ומדברים במזרח אירופה. צריך לקרוא כדי להתענג. טריק אחר הוא זמן שהייתו של אואה בהבראה, כשהזמן עובר עליו בנעימים, הנופים מפעימים אותו וקצת זיונים מהצד מענגים אותו. אחרי ככלות הכל, הבעיה היהודית לא צריכה ממש להעכיר את השלווה.
מי שנרתע מלקרוא את הספר בגלל אורכו ובעיקר בגלל תוכנו הקשה, כדאי שיחשוב שוב. הספר אינו קשה יותר מרוב ספרי השואה האחרים. למעשה, מעשי הרצח, המחנות המחרידים והעבודה ההורגת במחנות העבודה הם בבחינת נוכח-נפקד. אואה "מיטיב לתאר" את נופי הקווקז הנפרשים לפניו, התאורים הם בבחינת שירה כמעט, הלב מבקש להמריא, הקריאה הופכת לאיטית והעיניים מצטעפות. כה רב היופי.
בספר קטעים מכמירי לב, עצובים אך מקסימים בדרכם המזעזעת: כך הילד בן ה-12 יעקב, המפליא לנגן את באך, כך הזקן היהודי בן ה-120, הבא לדבר אם אואה ושניהם הולכים להביט אל נופים קסומים, ועוד קטעים רבים ומופלאים, ההופכים את הקריאה להתפעלות ממעשה ידיו של אואה-ליטל.
אבל נופים קסומים הופכים עד מהרה לבוץ, לקור ולשלג, שלא רק מאטים את ההתקדמות, אלא עוצרים כל חיים, תרתי משמע. החזית הרוסית הופכת את מצעד ההרס והמוות של הגרמנים לקברם הם. אואה האנין וחובב תענוגות החיים סובל בחזית הרוסית, אליה נקלע שלא בטובתו. אבל הרי לכל כדור יש כתובת והכדור הספציפי שולח את אואה להחלמה בברלין. ברלין כבר אינה סגפנית וקפואה כמו החזית הרוסית ואף מאפשרת לו להתענג שוב על מי רחצה לוהטים ללא הגבלה, על שינה במלון פאר, על מזון משובח ומשקאות יקרים. שפע אותות צבאיים המציינים את שבחו נוחתים על מדיו ההדורים, אך אלה אינם מביאים מזור לנפשו הרדופה. בחזית הקפואה, כמו במלון הפאר המחומם, שוב רודפת אותו תמונתה האהובה של אחותו האובדת, איתה ידע אהבת בשרים מענגת.
איכשהו, הגורל מזמן לו פגישה עם אחותו בברלין והוא מקווה להחיות את העבר. הוא לא מצליח וחוסר ההצלחה מתובל בתחושה עזה של בגידה, בגידה של אחותו שהסכימה להתחתן כאחת הנשים ולא חיכתה לו. לא ברור כלל מדוע אואה סבור שהיא היתה צריכה לחכות לו.
במישור האישי-מקצועי מנסה אואה לזכות במשרה בצרפת מולדתו, שם הוא מקווה לנסות וליישם את מדיניותה של גרמניה. גם כאן יש תחושה של החמצה. מכל הכיוונים אואה חווה החמצות כשבמישור הלא פרטי, גרמניה מתחילה אט אט להתפכח מאשליות הניצחון הגדול, איסורים מתרופפים, מסעדות נפתחות בברלין, היטלר נתפס כאדם מעורער נפשית ועוזריו כחבורת חזירים לא מוצלחת במיוחד.
לקראת סיום חופשתו בברלין מחליט אואה לבקר בדרום צרפת, שם הוא עומד לפגוש את אמו והאיש איתו היא חיה, מורו. הוא אכן פוגש אותם, אבל המפגש עם אימו הופך אותו שוב לילד נזוף קטן, למרות שהוא לבוש במדי קצין ס.ס. ובדרגת שטורמבאנפיהרר (המקבילה אצלנו לרב סרן). שני ילדים תאומים כבני 9 מסתובבים בבית, כשהטענה היא שאלה ילדי חברה שביקשה להחזיקם לזמן מה. אואה מתקשה להאמין להסבר.
למרות זכרונות העולים והצפים מהבית, מחדרו שלו עצמו נמחק כל זכר להיותו שם כילד. הכל הועלה לעליית הגג. ביקור בעליית הגג מציף זכרונות, אך אואה בוחר להמנע מהם. יום אחד הוא קם בבוקר ולמרבה הזוועה הוא נתקל בטרגדיה שפקדה את אמו ואת מורו. התאומים נעלמו. אואה בוחר להסתלק מהבית, לא מבין כיצד לא שמע דבר, אך מבין שאין הוא צריך להאריך את שהייתו שם. הוא מתכתב עם אחותו, אבל תעלומת התאומים נשארת בעינה. אואה בוחר לשקוע בעבודתו בברלין.
הקירבה של אואה לצלחת מביאה אותו למפגש עם אייכמן, אותו הוא מתאר כפקיד יעיל, שהפרסום לו זכה מאוחר יותר לא הופך אותו ליותר מאיש ביצוע. אואה רואה בו קצין מוכשר, אך בהחלט לא אחד שיכול לעמוד בהחלטות אם יקודם לתפקיד המצריך יוזמה והחלטה. משם נוסע אואה לבדוק מקרוב אחר המתרחש במחנות הריכוז. גוברת הביקורת על כך שאין מספיק כוח עבודה וזה היהודי מהמחנות אינו מוזן מספיק ואינו מתאים לכוח עבודה יעיל. מקרוב, אואה אכן סבור שיש הרבה בדברי המבקרים את ההחלטה להחזיק את היהודים במזון שהוא פחות מהמינימום הדרוש לכוח עבודה. הביקור באושוויץ והמפגש עם הריחות המבחילים של שריפת גופות, חוזרים והופכים את קיבתו. יחד עם החשיפה למחנות הריכוז אואה גם נחשף לשחיתות נרחבת, כזו שבאמת מונעת אוכל מפיהם של האסירים, אבל את זה הוא הרי רואה במשתאות הפאר להם הוא נחשף שוב ושוב בכל טקס יום-הולדת של בכיר זה או אחר או כל טקס קבלה/פרידה אחר.
בשובו לברלין הוא מתבשר שבעקבות שינויים שחלו בצמרת הממשל, הוא עצמו קודם בתפקיד. בפגישה עם הימלר הוא מתמנה להיות ראש ועדה שתבדוק את עניין התזונה הניתנת ל"הפטלינגה" – האסירים. תזונת החסר פוגעת בתוחלת החיים של האסירים ומקצרת אותם למשהו בין שבועות לחודשים ספורים. לדעת אואה הדבר פוגע בכושר הייצור של המפעלים הגרמניים. העמדתו בראש ועדה משמחת את אואה והוא סבור שלראשונה יוכל לתרום תרומה משמעותית לפיהרר ולפולק הגרמני בכך שישפר את כושר הייצור, ישביח את המזון האסירים ויצמצם את השחיתות שפשתה בקרב קציני הס.ס. בכל הנוגע למזונם של האסירים.
בינתיים אואה מקורב יותר ויותר למעגלים הפנימיים של הממשל. באחד הכנסים בהם הוא משתתף עולה הרעיון ע"י אחד המשתתפים להקים גן חיות אנושי. אם כבר קיימת תורת גזע ארי עליון, כיצד ידעו הדורות הבאים על מה נלחמו הנאציונל סוציאליסטים ונצחו? לדעתו, צריך להותיר דגימות של כמה עשרות דוגמאות מכל גזע שהושמד, להציג את בתיהם והסביבה בה הם חיים, להראות את נחיתותם ואת מלוא כיעורם.
אלא שלמרות שהקריירה תופסת תאוצה ואואה עסוק מעל לראשו בעיסוקים למען הצלת פריון העבודה הגרמני, איכשהו נסדקים חייו ושאלת גורל אמו והאיש איתו חיה עולה וצפה שוב. צמד שוטרים מגיע לחקור את אואה וזה נטרד בשאלותיהם עד כי הוא מוצא עצמו מפעיל קשרים למנוע חקירה כלשהי. למרות הפעלת הקשרים, החקירה לא מרפה ושבה ועולה כל כמה שבועות.
בינתיים מתפנים הנאצים לטפל בהונגריה, בעיקר בהשגת כוח עבודה בריא יחסית עבור התעשייה הגרמנית. אבל ידיהם הבוחשות של אייכמן ושאר בכירים מביאים את היעילות הבירוקרטית לשפל מביש. היהודים מוכנים להסכמים, נותנים את רכושם בתיווכו של קסטנר ולבסוף גומרים באושוויץ. אואה יוצא מכליו, שב לברלין מותש וחולה ומבלה ימים בקדחת שתאורה המרשים מתפרס על כעשרה עמודים. הזמן הוא אמצע 1944. הנאצים כבר אינם מאמינים כל כך בנצחונם וקשר נקשר נגד היטלר בניסיון להתנקש בחייו. ברלין חרבה כמעט לגמרי ורבים חוששים לעתידם.
הבלגן בהונגריה מחזיר את אואה עד מהרה לברלין ההרוסה, לדירתו שנמחקה ולמגורים הזמניים שמצא במטה הס.ס. אבל פצצה גורמת להרס קיר ולזעזוע מוח. שוב זוכה אואה לחופשה בת כמה שבועות, אותה הוא מנצל לביקור אצל אחותו, אותה אין הוא מוצא בביתה. עובדה זו כלל אינה מונעת ממנו להתארח כיד המלך, לאכול היטב, לשתות את יינותיו המשובחים של גיסו פון אוקסקול ולנהל עמו דיונים דמיוניים. כל זאת בפברואר 1945, כשברקע ברור שתוך זמן קצר יגיעו הכוחות הרוסיים והפחד גדול. אואה מוצא עצמו נע בין מציאות להזיה, כששאלות רבות נותרו פתוחות, בעיקר אלה הנוגעות לאמו, לאחותו ולתאומים המסתוריים. גילויים אודות אביו אינו מסבים לו נחת ושופכים אור חדש על תפקודה של האם והתנהגותה.
שהותו בבית אחותו מתארכת. במשך חמישה-עשר עמודים מתאר ליטל מסע אכסטטי שנע בין טרוף חושים, הזיות ואורגזמות אל-טבעיות. אואה מחפש בבית הסטרילי עקבות נוכחות, עקבות ריח ותחושות של אחותו. הוא לא מוצא דבר וזה רק מטריף את דעתו יותר ויותר. הוא נע בין שעות אכילה חזירית ושתיה עד אבדן חושים לבין שעות של חיפושים בכל רחבי הבית, ביקור בכל החדרים, ירידה חוזרת ונשנית למרתף היינות וגמיעת בקבוק אחר בקבוק, אוננות בלתי פוסקת, טיולים ביערות המקיפים את הבית, השתטחות על האדמה הלחה והתרפשות בטחב ובצואה. באחד מחזיונותיו נחשף אואה לתליה של נערה שראה במזרח. הצער שהוא חש לנוכח אותה תליה כמו הצער על האחות הבלתי מושגת, הופכים אצלו לצער כללי בדבר המוות לו הוא נחשף שוב ושוב, מוות שלא הביא עמו כל תועלת.
הקריאה של אותם חמישה-עשר עמודים נעה בין שאט נפש, תדהמה, ריתוק עוויתי ודופק מואץ עם נשימה כבדה. אואה מאבד כל תחושה של זמן, של התמצאות ושל המציאות בה הוא חי, מציאות שיכולה בכל רגע לגרום לנפילתו בשבי הרוסים, הנמצאים מעבר לפינה. תומס, חברו של אואה המלווה אותו שנים, מגיע לבית האחות וגורר אותו מהבית. מכאן מתחיל מסע מטורף נגד הזמן ונגד התקדמות הרוסים. הבהלה חמורה במיוחד מאחר ופומרניה, מחוז המגורים בו נמצא בית האחות, נמצא בגבול פולין וזהו אחד המקומות הראשונים אליהם הגיעו הרוסים.
אלא שאז נקלעים למחוזות הזויים עוד יותר. בעת הבריחה הם נתקלים בלהקה של 70 ילדים עזובים ובראשם נער מנהיג. את הדגמת אכזריותם חווה פיונטק, נהגו הנאמן של אואה. חי הוא לא יוצא מזה וגם לא שלם במיוחד. בהמשך מבקרים תומס ואואה בכפר זעיר ויפה, כשבכנסיה מנגן קצין שלחם במלחמת העולם הראשונה. הוא מנגן את באך ומצהיר שהמוזיקה תישאר לעולמים ולבטח אחריו. נגינתו נפלאה, אבל אז מבצע אואה מעשה מחריד, כזה המוכיח שהוא יצא מדעתו לנוכח שנות זוועה בלתי נגמרות. לאחר מעשה מחריד זה תומס מקווה שאואה לא יחזור ויבצע מעשים מזעזעים כאלה.
בסופו של דבר, אואה ותומס מגיעים לברלין. על כל צעד ושעל הרס מוחלט. בתים ומשרדים נמחו מעל פני האדמה. אואה ממונה לתפקיד של איסוף מודיעין מהחזית הרוסית. יחד עם זאת, הוא מוכנס עוד יותר למעגלים הפנימיים של הפיהרר. מדליות נוספות מוענקות, גם לאואה, למרבה ההפתעה שלו. בבונקר בו שהה הפיהרר נערך טקס הענקת המדליות. הפיהרר נראה מותש ורעוע, מתקשה בהענקת המדליות. משהגיע ובא לפני אואה, התפלא האחרון על כי הפיהרר אינו רק נמוך, אלא יש לו גם אף גרוטסקי למדי. בו במקום מחליט אואה לבצע ניתוח פלסטי באפו של הפיהרר, למרבה הפלצות של הנוכחים. מאוחר יותר מספר אואה שעובדה זו, העיצוב מחדש שנעשה באפו של היטלר, נעלם אמנם מספרי ההיסטוריה, אך כל השאר היסטוריה והכל כתוב.
וכיצד חמק אואה מכל המהומה? זאת תצטרכו לקרוא בעצמכם כדי להיוודע באמת הפרוזאית.
מדוע הספר כל כך מושך לקריאה, למי שכבר החל לקוראו? הכתיבה של ליטל חדה כתער, צלולה, פריכה כמעט. תאוריו גורמים לקורא לחוש עד אחרון נימיו את הקור של החזית הרוסית, את העננים המורידים שלג ומקפיאים את האדמה ואת הנשמה. הקרח חורק תחת המגפיים, מקפיא את ההפרשה במכנסיים ומונע את הצורך והאפשרות לקבור את המתים המוטלים מכל עבר.
ליטל מיטיב לתאר תאורי טבע נשגבים כמו הרי הקווקז יחד עם תאורי הפרשות מזוויעים וצבעי גופות במצבי ריקבון שונים. אפילו תאורים של התרוקנות בעת מוות אינם חומקים מעטו, תאורים שברגיל כן חומקים מעטם של כותבים אחרים, כשהם חסים על הקוראים. זה אולי לא כל כך אטרקטיבי, אבל אמין להדהים.
למרות אורכו של הספר, למרות שפע התאורים ושמות הדרגות שוברי השיניים, נגינת הגרמנית המזוויעה, שליטל התעקש להשאירה בתרגום, ושמירה על הפניה הרשמית של בעלי הדרגות אחד אל השני, כל אלה תורמים לקדרות של הספר ולמיאוס מהעם הזה, אבל אינם גורעים מהעניין.
בסופו של דבר, הספר מקיף מאוד הן מבחינת התקופה, הן מבחינת התמונה המתגלה מאחורי הקלעים של הרייך השלישי והן מבחינת האמינות של ה"זכרונות" של קצין הס.ס. אואה. ליטל לקח עליו משימה וכנראה, למרות שפע הביקורות כנגד, עמד בה בכבוד. יתכן שההסברים שמצא לבעיה היהודית אולי לא ינחמו איש, אבל הם אינם קלושים ואינם תלושים. מבחינת הגרמנים, היהודים הם אויב איום ונורא ויש לעשות הכל על-מנת להפטר ממנו.
רבים מאלה שלא יקראו את הספר ייתלו באילנות גבוהים: הרי הם כבר קראו הכל וראו הכל, הרי הם לא יתנו ידם לתועבה הנקראת "נוטות החסד", הרי כל שנה יש יום שואה והטלוויזיה מלאה בתאורים לא פחות אותנטיים. כל הטיעונים רלוונטיים ותקפים. אבל רק לאחר קריאה אפשר יהיו לבוא ולתקוף מבפנים, מידיעה, מסלידה אמיתית, אם זו תתפתח. לטעמי, אפשר לסלוד מתאור זה או אחר. מהספר בשלמותו קשה מאוד לסלוד.
מבקרים אנינים עלולים לגלגל עיניים לשמיים ולזעוק: פורנוגרפיה. האמת היא, שזה יותר מעיד עליהם כקוראים, שהם קלים להתרגש או שהם פוריטנים או שהם מנסים להוריד את רמת הספר ומסתפקים בכל תירוץ. האמת פרוזאית הרבה יותר: אואה רוצה אהבה. מאחר ובין כל תאומים יש ממילא גילוי עריות נפשי, אואה לקח את זה צעד אחד קדימה לגילוי עריות פיזי. הוא הרי גדל כילד עם אב נוכח-נעדר ואם שלא ממש גידלה אותו וניסתה להרחיק אותם מעיניה בכל הזדמנות. בנשים הרי אואה לא חושק ולכן גילויי האהבה שלו לאחותו הם אכן הרוך והעדנה היחידים להם זכה בחייו. השאר הרי הם תענוגות נטו, תענוגות גבריים טהורים כשלאחר מעשה אואה לא ממשיך לחשוק ולא חשק במושאי תענוגותיו. אהבה ורוך, זה כל מה שזה היה.