בקיצור: על חשיבות כתיבת צוואות, וגם על הצגה מקפיצה. $$$ [3579]
כדי לראות את רשימת התגיות (מילות המפתח) שלי, רדו למטה, אל מתחת לתגובות, ועשו קליק על מילת המפתח שמעניינת אותכם. קליק על "הצג הכל" יפתח לכם רשימה של עוד (המון) תגיות.
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
ברבע השעה הראשונה של ההצגה הזאת, בתיאטרון הקאמרי, תהיתי מה הביא אותי לקנות כרטיסים וללכת לצפות בהצגה, עם שם כזה משונה, הצגה שנראתה לי כקשקשת סתם. אבל כשנגמרה ההצגה – אף אחד באולם לא נשאר אדיש למה שהתרחש על הבמה. זה היה כל כך מרגש, שכאשר ראיתי מישהי זזה ממקומה בהצגה, חשבתי שהיא הולכת לקפוץ לבמה ולהתערב במריבה שמתרחשת עליה.
הסיפור של המחזה, שכתב ג'ושוע הרמון, הוא פשוט – מריבה על תליון "חי", בקצה שרשרת. מה המיוחד בתליון כזה? זה תליון שעבר במשפחה מדור לדור, משפחה יהודית כמובן. עכשיו סבוש, כלומר סבא, נפטר והתליון צריך לעבור לאחד משלושת נכדיו. התליון נמצא בידי הנכד ליאם, ששמו העברי הוא שלמה (אודי רוטשילד), והוא מתכוון לתת אותו כמתנת אירוסין לחברתו מלודי (דנה מיינרט). אלא שמלודי היא לא יהודיה. בתליון הזה חפצה, משתוקקת, דפנה, ששמה הלועזי הוא דיאנה (אולה שור סלקטר), והיא מוכנה לעשות הכל כדי שהתליון הזה יגיע לידיה, כלומר לצווארה, ולא אל צווארה של הגויה. בתווך ביניהם נקרע הנכד השלישי ג'ונה (דן קיזלר), כשכל אחד מהניצים מנסה לגייס אותו לצידו, והוא צועק כל הזמן: "אני לא מעורב בזה!".
העניין הוא בדמויות שעל הבמה. דפנה היא פטפטנית מעצבנת. ליאם הוא... "פוץ" (תסלחו לי על הביטוי). הם שניהם באמת "יהודים רעים", כפי שהמחזאי מעיד עליהם. דפנה היא יהודיה, שהיהדות שלה מהווה חלק חשוב מזהותה והיא מדברת על כך שהיא "תעשה עליה" לישראל, ותתחתן עם אהובה הישראלי (שלא ברור אם הוא באמת קיים). ליאם הוא אמריקאי ממוצא יהודי. הוא בז למורשתו היהודית. הוא עושה דוקטורט בנושא תרבות יפאן, ותרבות יהודית מעוררת אצלו ליגלוג, ואפילו דחייה. מבחינתו התליון הוא תכשיט משפחתי, שהוא רוצה להעניק לארוסתו, כמו שסבא שלו נתן לסבתא שלו בזמנו. המחשבה שהתליון היהודי תגיע אל הגויה, מוציאה את דפנה מדעתה, ומביאה אותה למעשים בלתי צפויים. שני יהודים רעים. מי שטובה במחזה היא דווקא הגויה מלודי. היא מנסה להקשיב, היא מנסה לפשר, היע מנסה להשכין שלום. אבל אי אפשר למצוא פשרה כשהפערים הם כה גדולים, כל אחד יש לו את האמת שלו, השקפות העולם הן כה שונות – ואין מכנה משותף שהניצים יכולים להתכנס אליו. לכן המריבה הולכת מתחממת ומתחזקת, עד לרמה, שכאמור חשבתי שמישהי מהקהל תקפוץ להתערב.
ארבעה שחקנים על הבמה. חדר מגורים, בלי שום אפקטים, אבל המחזאי הרמון והבמאי עמרי ניצן (וגם השחקנים) מצליחים להעלות אש גדולה על הבמה.
חתן איש מדון
אם אני הייתי כותב את המחזה הזה, אצלי הבחורה היתה קמה ועוזבת את הארוס הזה, שמתגלה כאיש ריב ומדון, אדם ממש לא סימפאטי. הכרתי בחורה, שעמדה להתחתן עם בחור נחמד. כבר הושכר האולם וכבר הודפסו ההזמנות. כמה ימים לפני החתונה היא היתה נוכחת באירוע שבו החתן שלה התפרץ על אחד מבני משפחתו, באופן לא סימפאטי. היא קמה והודיעה: עם האיש הזה אני לא מוכנה לחיות, וביטלה את הכל.
יהדות באמריקה
המחזה מראה לנו תמונה של יהדות אמריקה. מצד אחד, הצעירים שמתנכרים ליהדותם, מתחתנים עם נוכריות ונוכרים (58% נישואי תערובת), וילדיהם כבר כלל אינם יהודים. מצד שני אלה שנאחזים בישראל, כחלק מזהותם, ורוצים לשמור עליה. הרוב, כאמור, הולכים בכיוון של ליאם. רבים מיהודי אמריקה חיים במסגרות שבהן אנטישמיות היא תופעה מגונה, והם יכולים לקיים את יהדותם בגאון, כמו שהאירים שומרים על מורשת ארצם, וחוגגים את "סיינט פטריק", והאפרו-אמריקאים מחפשים את מורשת אפריקה. למרות זאת רבים מיהודי אמריקה מתרחקים מן הזהות היהודית שלהם, אינם חברים בשום קהילה יהודית, והיהדות היא להם נטל נשכח ובלתי רצוי.
ישראל שימשה מאז הקמתה גורם מושך ומעודד. לאחרונה גם זה כבר לא קורה, אבל זאת אופרה אחרת.
חשיבות הצוואה
כל מי שרואה את המריבה שבהצגה, ראוי שיצא מאולם התיאטרון וירוץ מייד לכתוב צואה. כל האנשים בטוחים שכל ילדיהם ונכדיהם הם "ילדים טובים", ולא יריבו על הירושה, לכשיבוא היום. זאת טעות איומה. ריב על ירושה הוא תופעה כה נפוצה, וגם האחים והאחיות, שחיו עד אז באהבה ובאחווה – הופכים להיות "יהודים רעים", מה זה רעים! ועל מה? על שטויות, כמו התליון שבמחזה. על חפצים חסרי ערך – שמעוררים מריבות ומדנים ושוברים את המשפחות. אני במו עיני ראיתי שני מיקרים, בהם המשפחות התפלגו ואנשים הפסיקו לדבר זה עם זה. לכן, אם אתם לא בודדים בעולם, חסרי משפחה – לכו מייד לכתוב צוואה, ותפרטו בה את כל מה שיש לכם בעולם הזה. אל תדחו את זה למחר. מה שדוחים למחר – דוחים למחרתיים, והסוף בא, לפעמים בחתף. והשטן חוגג. לכן אל תדחו את זה.
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 601,651 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 17 שורות).
אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
הפונקציה "חפש בבלוג" אינה פועלת כהלכה. כדי לעשות חיפוש בבלוג הזה אחר רשומה שמכילה מילה מסוימת, או צירוף של מילים – היכנסו לגוגל, או לשדה של גוגל בדפדפן, וחפשו את המילה המבוקשת, או את צירוף המילים בתוך מרכאות, יחד עם המילה regevj, שמופיעה בכל אחד מהקטעים שבבלוג הזה.
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
אל רשימת המאמרים הכי נצפים שלי ( <- קליק על)
תגיות: ביקורת והמלצות, תיאטרון, צוואה, תיאטרון הקאמרי, יהדות ארה'ב, יהדות, משפחה, אולה שור סלקטר, תכשיטים,