חברים יקרים ...זה עתה נודע לי ...איבדנו חבר יקר....את "אחרון המוהיקנים.".. זה הכינוי שאוריאל רפאלי בחר לעצמו וכנראה שהוא צדק בבחירה זו...
כתיבתו הייתה ...הייתה מהולה בהומור מפולפל...ודמויות גרוטסקיות...מרבית הזמן. כתיבתו עסקה בזוגיות ובמערכת "שבינו לבינה"... בתיאוריו המדוקדקים הוא לא חסך מאתנו דבר, אפילו לא את הריח... בסיפוריו ,הדמויות הפכו לקריקטורות של עצמם גברים ונשים המזדקנים כאחד....הוא גיחך במלחמתם הנואשת מול "הזקנה"... מאבקם וכיבושיהם הכושלים של גיבוריו מעלים בנו צחוק מטורף... מהול בצער ובבכי חרישי ... כשבכול סוף סיפור מגיעה תובנה... עבורי דמותו של ג'אקו סימלה את תחילתה של "הישראליות " התל אביבית התמימה ..הבלורית והבריליינטין חלפו מזה שני דורות...חברנו אהב מאוד את החברותא בבתי הקפה שבהם הוא לא פסק מלבקר . שם הוא נהג לדלות את סיפוריו עד יומו האחרון.....אהבתו לארץ ...ובנייתה ...היה סוג של אובססיה. המקצוע שהוא בחר לעסוק...."קבלן שיפוצים ואיטום." מעיד על כך...ובכול הזדמנות הוא הזכיר זאת בכתיבתו ..כשהוא מציין בגאווה שידיו...הם ידיים של "פועל" עברי מזיע...עבורו הן היו סמל לגבריות .אוריאל היה גאה במוצאו היווני ולא פעם כתיבתו עסקה במורשת היוונית ששרתה בבית הוריו בהרגליה צלילי המוזיקה וניחוח תבשיליה בליווי ריחו החזק של האוזו עלו ובישמו לא מעט את סיפוריו ושיריו....וכשרוחו טובה עליו אף קישט את שירי האהבה בשובל של כוכבים , מלאכים ומרכבות של סוסים לבנים דוהרים ..ובתולות ים...
דמות האישה תפסה מקום נכבד בסיפוריו ובשיריו . בחייו הוא לא פסק לפנק...ולהאדיר את יופייה...להלל את גופה ....מיום לידתה ...פריחתה....ובלותה...... כשהוא מבשם את הדרך בפרחי יסמין ....שושנים....בטוחה אני שנשמתו עלתה לשמיים עם אותה מרכבה עטורה אף היא בנוצה לבנה .... אוריאל רפאלי חבר יקר... איזו עצבות ...איזו תוגה השארת אחריך....קריאות העורבים פוצעים את השקט והדממה .....ואנחנו שולחות לך נשיקה א ח ר ו נ ה ........
יהי זכרו ברוך.....
זו אני....
יפואית הקטנה.