בעמוד הסטטיסטיקות בבלוג שלי, בחלק – `לאן גלש` הופיעה הרשומה שיח חרשים. כבר לא ממש זכרתי על מה כתבתי (כן – יוצא שאני בלוגרית כבר הרבה זמן או אולי יוצא שאני סקלרוטית?! מה זה משנה עכשיו), אז נכנסתי להציץ והסתבר שזו רשומה חביבה שפורסמה בחודשים הראשונים לקיום הבלוג. התחלתי לחשוב שהייתי שמחה לכתוב כך שוב, או לפחות להיות יותר מכווננת למתרחש בציפייה, שכבר לא מספיק מלווה אותי, להיתקל במשהו שראוי לפרסום בבלוג. פתאום חשבתי – ואולי פשוט לפרסם שוב? ואז, לא ממש ברור איך התחברו לי הדברים – מתי חל יום הרשומה? בדקתי וגיליתי שזה היה אתמול [אם כי עד שפרסמתי - כבר שלשום]. מוזר שלא נתקלתי בשום פרסום או אזכור של העובדה המרנינה הזו, אבל בהנחה שאין לי כאן טעות מאז`ורית – אביא שוב את הפוסט -
הגבתי לרשומתה המדהימה של סיווי - כתוב בעור- ותוך כדי התגובה מצאתי את עצמי נקלעת למחוזות אחרים, שלא לגמרי קשורים לרשומה עצמה. מייד עצרתי. ואני רוצה לספר עכשיו על סיפור נחמד ששמעתי, בו נזכרתי בהקשר לנקודה אליה הגעתי בתגובתי, שיכול לקרות לאדם שידבר ויהיה משוכנע שדבריו ברורים ונהירים לחלוטין, משהו שמתאים לקרוא לו `ברחל בתך הקטנה` אך לאחר שסיים את דבריו הוא מגלה שלא דובים ולא יער.
אז כך הסיפור שסיפרה אמו של אחת מחברותיו של הקטן שלי (לגביהן שאל הגדול - איך קורה שכל החברות שלו תמיד בלונדיניות?) האם עימה שוחחתי דיברה עם ביתה (החברה הבלונדינית) מה יקרה אם לאחותה של החברה (היום בת 14) יוולד תינוק. האמא הסבירה שזה יקרה רק בעוד הרבה שנים, ואז כולם יהיו יותר מבוגרים, אבל חוץ מזה, האחות תהפוך להיות אמא, האם עצמה תהפוך להיות סבתא, האב יהפוך להיות סבא. הבלונדינית שלנו מייד הבינה שמשחקים כאן במשחק חילוף תפקידים ללא כל חוקיות ניתנת לחיזוי ואז הוסיפה - ואני אהפוך להיות דוד יונתן.
אצל ילדים אפשר לחייך ולסלוח, אך זה קורה כל כך הרבה פעמים גם אצל מבוגרים, ואז זה לרוב הרבה פחות משעשע...
