בעולם המטורף בו אנו חיים, כבר משחר ההיסטוריה היה נהוג להוציא אנשים להורג, מן אקט כזה של למען יראו וייראו.
הרומאים צלבו, הנוצרים שרפו,הערבים סקלו, אחרי כן אומצה הגליוטינה בכיכר העיר, במזרח מחצו בני אדם בעזרת פילים, כל תרבות והשיטה שלה, יכולת ההמצאה שלה, והדרך שלה להוציא אדם זה או אחר להורג.
פעם זה היה מין הפנינג כזה בכיכר העיר, סביב המוקד, סביב הגליוטינה, המגדל בלונדון וכו'.
אז בימים ההם, התליינים למינהם היו ספורים, לא יודע איך הם היגיעו למעמד ותפקיד זה, אבל סביר להניח שהם היו מהאנשים המפחידים והמסוכנים בנמצא בעת העתיקה.
היום במאה ה21 , מי כבר צריך את הגליוטינה? המוקד? ההתקהלות ההמונית? המופע? והאקט הזה של יראו ויראו.
היום כולנו תליינים !!! אמנם רובנו תליינים קטנים, אבל אם קצת קשרים, באזז נכון, חיבוק של הגוף הנכון, ובאחת אנחנו הופכים להיות גדולי התללינים בעולם.
מה צריך? מקלדת,מסך, וחיבור לאינטרנט.
בישראל 2015 בואכה 2016, זה כבר נראה כמו ספורט לאומי, כחלק מתרבות הרייטינג החולני שלנו, תוכניות הריאליטי, עכשיו הפכנו להיות מכורי לייקים, פרסום, והכרה.
לא וזו לא תופעה רק ישראלית, ידוע מקרה מזעזע בקנדה בה נערה בת 17 בשם ריטה פרסונס ז"ל, שנאנסה באופן אכזרי ע"י מספר גברים, שפרסמו את מקרה האונס באינטרנט, מה שגרם לה לשים קץ לחייה לאחר פרסום אותם סרטונים. ידוע מקרה מזעזע ומחריד לא פחות, כאשר נערה בת 13 מארה"ב, שמה קץ לחייה בגלל פרסום מביש שעשה לה לא אחר מאביה, ברשתות החברתיות. ובישראל זכינו למקרה הטראגי של אריאל רוניס ז"ל , שהיה מנהל במשרד הפנים, והואשם בגזענות אחרי פרסום פוסט של בחורה אתיופית, שפרסמה כנגדו על התנהגותו הגזענית.
ואם חשבנו שמקרה זה ידליק נורה אדומה, יגרום לנו לעשות חשב מסלול מחדש, יהפוך את האצבע קלה על המקלדת, ממש לא.
היום כאשר לכל אחד מאיתנו יש סלולארי בכיס, אותו סלולארי שהופך ברגע להיות מצלמת וידאו, מצלמה, מקליט, וכל ארוע הכי הזוי,ביזארי,מרגיז,מקומם, בו אנו נתקלים, גורם לנו ישר לשלוף את הנשק החדש שלנו, ללחוץ על כפתור, לעשות SEND ולהתפלל , שאותו סרטון יתחיל לתפוס תאוצה, לייקים,שיתופים,באזז, ואנחנו במרכז הענינים והעולם, כוכבים לרגע.
לפעמים אנחנו יכולים להקלע לאירוע באמצעיתו, לא להבין בכלל מה מה ולמה, לצלם חלק מסיפור, לפרסמו ,ואחרינו המבול.
מי "הכוכבים"? מה סיפורם? מה קדם למה? מה היה? למה? כמה? איך? נו באמת, את מי זה מענין לעזאזל, תנו דם קיבינמט.
זה הפך להיות נשק כה זמין, כה קל להשגה, כה פשוט לשימוש ותפעול שרבאק זה עובד.
שר בכיר בממשלת ישראל נטש את משרדו ותפקידו ופרש, לא הוגשה ולו תלונה אחת במשטרה, אמנם היו 11 פוטנציאליות, אבל בפועל ,לא הוגשה תלונה וחצי תלונה, והמטרה הושגה, כן בצדק לא בצדק? היה לא היה? את מי זה מענין זה כבר אולד ניוז.
ככה זכינו לצפות בנפילתו של ח"כ צעיר וטרי מהבית היהודי, פרסום פוסט בפייסבוק זה מה שהיה צריך, באזזז, הזכרת עוד מתלוננות פוטנציאליות, כן היה? לא היה? מה היה? לעולם כבר לא נדע, הוא פרש, המטרה הושגה הלאה, אז מה אם השבוע התבשרנו שהמשטרה החליטה לסגור את התיק , היות ולא הוגשו תלונות, לא נמצאו ממצאים, מישהו בכלל טרח לקרוא את הכתבה הזו בענינו?
שבוע שעבר זכינו לשלל כתבות על טייקון לשעבר, ישב במסעדה עם משפחתו, רצה להחזיר את אחת המנות, היו חילופי דברים, היגיע השף, זרק את משפחת דנקנר מהמסעגה, כמו ישראלי טוב , רץ מיד למקלדת לספר לחברה, אני הקטן זרקתי בבושת פנים את דנקנר מהמסעדה, וואו, איזה כבוד מלך. דה מרקר חגגו על הסיפור הזה כמעט שבוע, מטעמים לא מובנים הם צידדו בשף, למרות שכל התגובות והטוקבקיסטים כמו עבדככם הנאצן, פסלו את התנהגות הבזויה של השף, והתנהלות המסעדה והשיימינג שעשתה ללקוח, ללא קשר מיהו? מהו? עשיר? עני? שחור? לבן? וכו'.במגזין סוף השבוע של ישראל היום, זכינו לקרוא את אותו שף בכתבה שנעשתה איתו, שהוא מצטער על התנהגותו המבישה שלו, ומצר על התנהגותו, העיקר שבדה מרקר עד היום כולל היום, ממשיכים לעסוק בפרשיה מבישה זו.
השבוע הנוכחי יש לנו "כוכב" תקשורתי חדש, עובד של רמי לוי, החליט לסגור חשבון עם מעסיקו, פרסם פוסט בפייסבוק, עליו עטו כל העיתונים הכלכליים שכבר מזמן הפכו להיות יותר צהובונים מאשר עיתונים כלכליים, וחוגגים על רמי לוי, עסקיו,עושרו,הצלחתו,ניצולו,טוב לעובדים,רע לעובדים,טוב למשק,רע,נצלן כבר מספר ימים, נערך מסע צלב כנגד רמי לוי על גבי התקשורת, אותה תקשורת שלפני שנתיים הרימה את אותו רמי לוי על נס, קראה לו דון קישוט, הצדיק היחיד בסדום הקמעוני בישראל, והיום ככל שהרימה אותו גבוה יותר,ככה מבוננת בחדווה בנפילתו מטה.
בכלל התנהלות התקשורת בישראל במקרים הללו, משולים לדעתי כסוג של נסיון לרצח.
לקום בבוקר ולמצוא עצמך מרוח על כל העיתונים, מוזכר בכל תוכניות הבוקר, לצפות איך שופכים את דמך ברשתות החברתיות, ואתה רק עסוק בכיבוי שריפות, ריצה מאולפן לאולפן, עסוק בנסיונות להדוף את האשמות שמעמידות אותך בפוזיציה של מתנצל, מסביר,נותן הסברים,תירוצים, מה שגורם לך לעיתים לגמגם, להיראות חלש,עייף,רצוץ, ומושפל. וכל זה רק בזכות פוסט אחד באינטרנט.
הפכנו להיות חברה אלימה,דורסנית, כוחנית, שלא מסוגלת לנהל שיח, וגבולות הגזרה הולכים ומתרחבים ומקצינים לקצוות שאפילו דם לא משקיט אותנו.
פעם כאשר צפיתי בסרטים האמריקאים האלו של בני אדם צדים בני אדם, כמו הסדרה המצליחה עורבני חקיין שאולי מבשרת את העתיד לבוא, בו סף הגירוי צמא הדם, שלנו כבני אדם שעתיד לנחות על מסכינו וחיינו בעתיד הקרוב בתוכניות ריאליטי שנצפה בהם בהתלהבות היסטרית ורצחנית. אולי בדיברי ימי העולם, דעאש יתוארו כאלו שהכשירו את הקרקע והלבבות לצמא הזה שלנו לדם.