אפתח בזה שלצערי הרב, אני לא רק לא כל כך פעילה ככותבת, אלא גם כקוראת. יש לי בתיבת המסרים מאות מסרים המודיעים על רשומות חדשות בבלוגים שעליהם אני מנויה. אני יכולה תכלס לבטל את המסרים, כי כשאני נכנסת אני תמיד משתדלת ללכת אחורה כמה שמרשה לי הזמן.
כך קרה, שנתקליתי בשרביט המכתבים אצל motior ונזכרתי שראיתי אותו גם אצל קליספרה וכבר אז בא לי להצטרף, למרות שאף אחד לא הזמין אותי (או שכן ולא ראיתי. בכל אופן - מאוד מובן למה לא הזמינו אותי).
למה בא לי? כי יש לי סיפור על מכתבים:
ההורים שלי נפגשו בשנה 194X באחד באפריל בה, מה שתמיד גורם לנו לטעון בצחוק שאנחנו בעצם לא באמת קיימים. אבל לא זה מה שרציתי לספר. סליחה על הסטיה. אבא שלי היה שובר לבבות ידוע, גר בצפון תל אביב ושירת בצבא הבריטי (משהו שקשור גם לחיל הים וגם לחיל האויר, מצ"ב קליפ. פעם אמא שלי או אחותי נתנו לי יותר פרטים אבל אני לא זוכרת. וזו עוד סטיה מהנושא). אמא שלי גרה בשכונה, הלא היא שכונת מונטיפיורי ואין לי מושג איך הכירו כל הנפשות המושכות בחוטים בסיפור הזה. גם לה היו סיפורים עוד לפני אבא שלי.
יום אחד באפריל כלשהו, כשהיה בחופשה, בא אבא שלי לגברת ליטוין, ואמר לה - מתי את כבר מוצאת לי מישהי רצינית? והיא אמרה לו: אם אתה רציני, ואם יש לך אומץ, לך לבית כזה וכזה ותביא את רבקה. אז הוא הלך והביא וזו היתה אהבה ממבט ראשון והם בילו את הזמן ביחד עד שחזר לצבא (או שבדיוק התגייס, אין לי מושג) וזה היה מקסימום כמה ימים.
לחזור לצבא פירושו היה - לנסוע לחו"ל, לחודשים רבים (ראו קליפ מצ"ב). מה עשו האוהבים הצעירים? כתבו מכתבים. אבא שלי. כתב מכתבי אהבה. בלתי נתפס. או שאולי אלו לא היו מכתבי אהבה. אין לי מושג.
ולמה אין לי מושג? שאלתי את אמא שלי, אחרי שסיפרה לי את הסיפור לעיל, אם היא שמרה את המכתבים. ברור! היא ענתה. אני רוצה לראות אותם! דרשתי. לא! הם רק שלי - ענתה אמא. ואיפה הם? שמורים בקופסא ורק אני יודעת איפה הם.
עזבתי את זה. הנחתי שיבוא היום וסקרנותי תבוא על סיפוקה.
לא שאלתי יותר.
לפני כמעט עשר שנים הלך אבא שלי לעולמו. אמא נשארה בדירה בהרצליה, לבד, למרות שהצענו לה לעבור לדיור מוגן. כעבור כשמונה חודשים, לאחר התקף חרדה, היא דרשה לעבור באופן מיידי לדיור מוגן. לקח משהו כמו שבועיים וארגנו לה את המעבר למקום שבו היא גרה עד היום. את הדירה מכרנו מספר חודשים לאחר מכן ומה שנשאר מתכולתה פונה ונזרק.
לפני כשנתיים, אמא נפלה ושברה את האגן. במשך כמה שבועות היא נעדרה מן החדר שלה ובמהלך הזמן הזה העברנו אותה לחדר במחלקה אחרת, מה שהצריך לעבור על תכולת החדר ולארוז. אני עברתי על השידה, בה היו מסמכים שונים ואלבומים ועוד כל מיני דברים מעניינים - כמו חבילת נירות קופי לא משומשים בעליל.
אמא שלי, כבר לא כל כך צעירה ולא בשיא צלילותה (אם כי היא רחוקה מסניליות).
כמה חודשים לאחר שחזרה לחדרה, פתאום נזכרתי שלא ראיתי שום קופסא חשודה בשידה, למרות שהיא המקום הטבעי. שאלתי אותה בשיא התמימות: אמא, הקופסא עם המכתבים שלך ושל אבא, לא ראיתי אותה כשהעברנו את החדר. ענתה לי, מבט ממזרי בעיניה: מה את חושבת? לפני שעזבתי את הדירה בהרצליה, זרקתי אותה...
וכך נשארה סקרנותי בלתי מסופקת לעולם ועד.
(ושרביט המכתבים? למי שרוצה. בטח כבר עבר אצל כולם 
)