"בעיני ילדה בת שתים-עשרה", הוא יומן מצמרר שראה אור לראשונה ב-1946 בפולנית והיה לאחד המסמכים הייחודיים שפורסמו לאחר השואה. רק עכשיו, 70 שנה אחרי!, רואה היומן אור לראשונה בעברית. היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, ע"י ינינה השלס (יאנקה, כפי שכונתה בילדותה), ילדה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה. היא כתבה אותו, כשזיכרונותיה עדיין טריים, מיד אחרי שהוברחה ממחנה הריכוז, במסגרת מבצע הצלה מתוכנן ומאורגן של "המועצה לעזרה ליהודים".

סיפורים רבים נקשרו לתקופת השואה הקשה שעברה על עמנו באירופה. רובם הגדול נכתבו מנקודת מבטם הקשה של המבוגרים שחוו אותה ושרדו את התופת. סיפור חייה של נערה צעירה בת שתים עשרה, על מוראות השואה היא ייחודית ומצמררת בכל קנה מידה.

עדותה המרגשת של ינינה היא שיר הלל וניצחון גורף לרוח האדם. הילדות הקשה שעברה במחיצת מפלצות האדם ואבידה של כל יקיריה לא הצליחו לקחת ממנה את האמונה באדם ואת התקווה שעזרו לה לצלוח את החיים ולהבנות כאדם.

ינינה בת ה-11 חוברת לקבוצת אנשי רוח שנדבקו בחיידק הספרותי. ילדה קטנה בתוך מאות אסירים שעורגת לשירה. "מידי ערב, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, נהגה לדקלם שירים שכתבה, בפני הנשים בצריף שישנה בו. כך הגיע שמעה למשורר והסופר, מיכאל בורביץ', שעמד בראש הפעילות התרבותית במחנה. לאחר שהצליח לברוח מהמחנה, בעזרת ידידיו, דאג להציל גם את ינינה.

שלושה שבועות לאחר בריחתה מהמחנה, קיבלה ינינה מחברת אפורה ועיפרון, כדי לעודדה לכתוב את זיכרונותיה."

היומן המצמרר שנכתב על ידה, הוא בעל 132 עמודים ומורכב משלוש מחברות. כתב ידה של ינינה גדול ונהיר מלא בכנות של ילדה. הכישרון שלה גדול בזה אין ספק. יש בו תאריכים ושמות מדויקים. סיפורה של ינינה נוגע בלב התופת וצובט בלב.

ינינה שרדה. מציליה העבירו אותה ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם משנים כל פעם את זהותה, ואילו היומן יצא אל דרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו, ובמזל שרד את המלחמה. כתב היד נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורביץ', וב-1985 הוא מסר אותו לארכיון של "בית לוחמי הגטאות", בישראל.

נספח מרגש בסוף הספר ובו שירים שנכתבו מהתקופה 1941-1945 המתארים בחדות את המשקעים והקשיים שחוות ינינה הנערה באותם ימים:

"לאמא

כה רע לי, קשה,

אך מה לעשות,

את כל כך רחוקה

החול מכסה את עינייך

ולבך היקר אינו פועם,

מדוע כה הכאבת לי

והותרת אותי לבדי?

בקרב אנשים זרים,

עליי להתענות לבדי."

"לספר הזה יש עניין רב משום שנכתב ב-1943 כאשר המחברת הייתה בת 12, ופורסם לראשונה ב-1946...יש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז... הוא חייב להיקרא בבתי ספר, במכללות ובאוניברסיטאות, משום שזיכרון העבר עשוי לשמש חיסון נגד התפרצות הפשיזם, שנאת האסלם, שנאת זרים ועניים, ונגד עליית הימין הקיצוני באירופה."

ינינה השלס-אלטמן, בשנות ה-80 לחייה, ילידת העיר לבוב בפולין, עלתה לארץ ב-1950, אחרי סיום בחינות הבגרות שלה, בעקבות מכתב ששלחה לה מירושלים אחות אביה. היא זכתה לראות את דודתה פעם אחת בלבד. מיד לאחר מכן היא נפטרה.

ינינה היא דוקטור לכימיה וסופרת. במהלך הקריירה המקצועית שלה (לאורך 40 שנה), עבדה בטכניון בחיפה, במכון וויצמן ובאוניברסיטת מינכן. לוחמת ותיקה למען זכויות האדם, שיוויון ושלום. לקחי המלחמה בדבר קדושת החיים והמאבק בכל עוולה, פגיעה או ניצול, מנחים אותה לאורך כל חייה.

 "העיר לבוב שלי היום אינה במקום גיאוגרפי מוגדר", היא אומרת, "היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאת בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים".

בעשר השנים, לאחר יציאתה לפנסיה, התעמקה בשאלה שהעסיקה אותה שנים רבות: כיצד קרה שבגרמניה, שמדעניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו בין הטובים בעולם, צמח משטר נאצי, אכזרי, שהשתלט על אירופה כולה. בנוסף לכך ריתקו אותה אותם אנשים בתוך גרמניה עצמה שהעזו להפגין התנגדות למשטר. בעקבות אותן עשר שנים, ראה אור בעברית ספרה "הוורד הלבן" – סטודנטים ואינטלקטואלים לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון. בנוסף לספר זה פרסמה עוד 4 ספרים, שניים מתוכם בשם בדוי – צביה איתן (בעקבות שמות בניה: צבי ואיתן). הרומן הראשון פרי עטה "הם עוד חיים" (1969) זיכה אותה בפרס אקו"ם.

כיום מתגוררת בחיפה., עם בעלה – קלמן אלטמן – פרופסור לפיסיקה. לזוג שני בנים.

ספר חשוב עדות מרגשת מדרגה ראשונה!

הוצאת פרדס / עריכה: מיכל קירזנר-אפלבוים/ צילום הכריכה: גייאם קאלאפורה 151 עמודים 2016