צבייה
אומרים שהזמן מרפא , משכיח , מעמעם את תחושת הכאב על האובדן,
אז מסתבר שהזמן לא שמע ולא ראה ולא ידע שהוא כזה.
אחת עשרה שנים עברו מאז ,והיום אני רואה אותך ברור ובהיר יותר מאי פעם.
אני רואה את השיער שלך ,השטני הגזור קצר ואני שומעת אותי שואלת אותך בתמיהה, למה הסתפרת כל כך קצר? שיער כזה יפה זו טיפשות לגזור ,ואני רואה אותך מחייכת אלי ועונה לי שהשיער לא הסתדר לך ולכן גזרת אותו קצת , ועכשיו את תתני לו לצמוח חופשי ומאושר.
ואני שומעת את שתינו צוחקות ,מפני ששתינו יודעות שזה לא יקרה.
ואז אני נזכרת איזה שיער היה לך גלי , ומבריק והחשוב ביותר , לא נכנע ללחץ שמפעילה עליו הלחות המטורפת שבאוויר .
ואני נזכרת כיצד הייתי מתבוננת בו ומבקשת מאלוהים ,שאמא אמרה לי שהוא קיים והוא רואה ושומע הכול, הייתי מבקשת ממנו נורא יפה שיעשה איזה שהוא קסם שגם לי יהיה שיער יפה.
והייתי מוסיפה ואומרת לו, כמו לצביה אחותי, ליתר ביטחון, אם הוא לא יודע מה זה שיער יפה.
אני זוכרת את הבגדים שלבשת ואת האוכל שבישלת ואיך בישלת אותו ,ואיך ריחמת על התרנגולת האומללה שאת צריכה להכניס לתנור.
אני שומעת את השיחות שלנו ותמיד נזכרת בשיחה שבה הודעת לי על המוות הראשון שהגיע לבקר במשפחתנו ולקח את אבא הטוב והחמוד , עם החיוך התלוי לו ברישול בזויות הפה . ואז אני רואה אותך מושכת אותו ומקימה אותו מהכורסא ומנתקת אותו מהעיתון ושניכם רוקדים ואלס.
ואני חושבת ,הלוואי שאני הייתי רוקדת יפה כל כך ,
אני חושבת שכעת יש לנו פגישות תכופות יותר מאשר אז כשהיית עדיין בעולם שלנו , שנקרא `העולם הזה`
`זוכרת איך אהבת לקרוא את השבועון העולם הזה?` אני שואלת אותך ואת מזכירה לי בחיוך שאת כבר לא בעולם שלנו , ומוסיפה ואומרת לי בחיוך שמזכיר לי נורא את החיוך של אבא , שהגיע הזמן שאני אדע להבחין בין מציאות לדמיון.ואני ,שיודעת בוודאות שאני צודקת , עונה לך ,
"מי קבע מה זו מציאות ומה זה דמיון? ומי אמר שאין עוד עולם ., כזה שאימא אומרת שקוראים לו העולם הבא?"
ואני רואה אותך ואת אבא מחליפים מבט ומחייכים חיוך גדול ,ורואה שלשניכם יש אותו חיוך ממש.
אומרים שהזמן מרפא ומשכיח, אז אומרים!
אני מתגעגעת אליך ואת חסרה לי המון , בדיוק כמו אז `ברעש הנורא`
ואפילו יותר!
אני זוכרת אותך בהיר יותר צלול יותר ככל שעוברות השנים.
יהי זכרך ברוך !