ביום שני, היו כאן חלק מילדי וחלק מנכדי. כרגיל, במקרים כאלה, אני עוברת לשבת בסלון. שכחתי את הנעליים שלי והמטפלת הלכה להביאן. היא פתחה את דלת חדרי ולא סגרה אותו, עד שמצאה את נעליי. כמובן, שיתושה מחדרי מצאה אותי ועקצה אותי בכל הראש. אז עלה לי הרעיון, שאם הן עוקבות אחרי, אני יכולה לצאת למרפסת ולמשוך אותן אתי, לסגור את הדלת ולסרק את שיערי ולהשאיר את העוקצות, באוויר החופשי.
עוד עלה לי הרעיון, למה הן נמשכות אלי? אולי בגלל הרכב התרופות, שמשנות את ריח גופי והן נמשכות לריח. אחרת, אי אפשר להסביר, למה אף אחד מלבדי, לא נעקץ.
אתמול (בשבת), חגגנו את יום הולדתו של דן, בן ה-7. היו כ-30 אנשים. יצאתי מהבית כששיערי היה נקי. חזרתי עם יתוש אחד.
דן היה מאושר. ראיתי את בני ברק, יושב על כורסא ואחת מילדותיו יושבת לידו. היה בניהם קשר כל כך אוהב, שהלב התרחב לי. אני מעולם לא חיבקתי את אבא שלי, למרות, שאהבתי אותו.
כשירדתי מהאוטו, נשטפו עיני בדמעות. "נמאס לי מהמחלה", כתבתי. יובלי מפחדת ממני ואני לא יכולה לחבק את נכדי ולנשק אותם. אני משותקת.
נשיקות
אני אוהבת את הקירבה הפיזית, שהנשיקה מאפשרת. אני לא מבינה הורים, שמנשקים את ילדיהם, על השפתיים. תום הפסיק לתת לי נשיקה, כשאני באה והולכת. אני חושבת, שהוא בגיל ההתבגרות והוא מתרחק. אני מבינה, אבל כואב.
הישרדות
מי שלא רואה הישרדות השנה, מפסיד. מה אין שם? שתי קבוצות, שמתחרות ביניהן. האחת כל הזמן מנצחת, עד ש... האנרדוג מקבל כוחות ומנצח אותם. יש את האסטרטג ללא רגשות, יש את הרגשן ללא אסטרטגיה, יש את האוהבים שנפרדים, יש את הרעבים ואת השבעים, את המנחמת והרע, את היפים ששולטים, את המנהיג שמודח, את הזומבים ואת המודחים.