דובי שבט הגיע - חג לאילנות???

אני יודעת שיש סברה מוזרה שדובי שבט הוא חג האילנות - אך כל בר דעת יודע

שמדובר בחג הפרטי של אבא שלי. אולי כי יום ההולדת שלו תמיד חל בסמוך אליו, ואולי

כי מדובר בחג שכל מהותו אוכל. 

לא אוכלים כי רעבים, לא כי צריך לברך המוציא (למרות שהיתה לו את הברכה שלו,

משהו כמו  "בורא פרי, יא מי לו-קומי (ברוך פרי, וכבר אכלתי אותו) -

מדובר בחג שבו מעלים על נס את פרי האדמה והעץ ואת כשרונו של האדם לשחק איתם

הרעיון משמח את אבא עד מאוד. אמנם משמח הרבה פחות כליות ולב,  אך הכליות והלב

תמיד נדחקו אצל אבא שלי  הצידה כאשר הפה, הלשון ובלוטות הטעם נכנסו לפעולה -

החג הזה פשוט מתכתב נפלא עם תפיסת עולמו. על שלושה דברים העולם עומד

על אוכל טוב, על הרבה ממנו, ועל כל מה שכרוך בלהשיגו.

בכל שנה, סוף טבת תחילת דצמבר - התחיל לתסוס בבית הורי סוג של ריגוש. כשעוד

היה מלא עזוז, החל אבא לפחות שבוע לפני שעת השין לתור את השווקים של לווינסקי

והסביבה כמו  היה סוחר תבלינים או מגלה ארצות שמגיע לארץ המובטחת. טועם, מריח

ורוכש מן המתוקין ומן המלוחין - מחטט בערמות וחומד את תוכנם, וערמת השקיות

החומות המכילות עולם ומלואו הולכת ומתגבהת - עד שהעגלה עמוסה לעייפה - והוא

משוכנע ששום דבר לא נסתתר מעיניו הבולשות - רק אז היה שם פעמיו אל האוטובוס, קו

44 וחוזר מן השוק כמנצח.. לכשהתעייף וחלה פנה אל הפיצוציה הקרובה או אל הסופר

ודואג למשלוח הביתה אך הכמויות - הן לא השתנו.

אמא מתבוננת ביאוש בחבילות הנערמות על השיש הצר במטבחם הצפוף וממלמלת איפה

נכניס את כל זה ? ואבא בתנועת הביטול המוכרת מניף את ידו ורועם בקולו - אבה...לא

ישאר כלום... מה את דואגת ...

אמא - כאשף אריזה - מעמידה למסדר את כל הצנצנות הפנויות בבית - ומרוקנת לתוכן

את תכולת השקיות החומות שהביא. אחר כך מגיע תורן של קופסאות הפלסטיק.

היא מתעלמת מהצהרת המכסה על התוכן הראוי להן וממלאת אותן בהפתעות

מתוך שקיות הנילון שמתפשטות מחותמת הפס הצבעוני שחונק אותם. פרי אחר פרי

מתמקם בצפיפות בתוך קופסת הגלידה - טריקולור וניל, פונץ, בננה מתחלף לדבלים,

מישמישים ותמרים  קופסת החומוס הסגלגלה מסתירה שזיפים יבשים, וקופסת הכרוב,

צימוקים. שורות שורות נאסף אל ארון המטבח כל העושר הזה, כל האושר הזה - מחכה

לתורו לצאת החוצה אל העולם ולמלא את ייעודו.

לא ינום ולא ישן מפטם ישראל - איך אפשר חג אילנות בלי פירות טריים, עסיסיים,

להרטיב את השפתיים? ושוב יוצאים ללקט הפעם שניהם - הם  וסלם על כתפם -

ממששים מפירות העונה , וכאלה מקרור, וכאלה מנירוסטה שהביאו ישר משבדיה.

הם עוקרים את המובחרים שביניהם  מארגזיהם ומובילים אותם ברוב כבוד

הביתה אל תוך המקרר שם  גרים בכפיפה אחת פרי המטע, הפרדס, הכרם והמקשה .

במקביל לעבודת הלקט - אנחנו מתחילים לקבל את הטלפונים היומיים ... נו... אז מתי

אתם מגיעים לפרוטס - בערב חג או בחג - אבה תדברי כבר עם אחיך ותקבעו - מה אולי

השנה נדחה - טי גובורי גלופוסטי -(את מדברת שטויות) כבר הכל מוכן, נו מה , אני אחכה

לכם עד שתזוזו? אל תשכחו להביא את מגדה . אני יודע שאתם תמיד מביאים אותה 

את יודעת מה, אני אתקשר להזמין גם אותה, ליתר בטחון.

"דובי שבט הגיע חג לאילנות".... קול שירתו מקבלת אותנו בפתח הדלת ואמא מצטרפת

בקולה הדק ובחיוך מאושר.

שולחן הזכוכית העגול שבסלון כורע מעול סרביסים לדורותיהם, מהראשונים שקיבלו

לנישואיהם ועד למתנת ראש השנה האחרון, מערסלים בתוכם ערימות ערימות של פירות

טריים, יבשים, מסוכרים, קיטניות, גרעינים, אגוזים, כל מה שבא מהצומח מתכנס אל

השולחן. בכל פעם כמו קוסם שולף פרי מוזר אחר - תטעמו מזה דווקא טעים... אבא מה

זה אנחנו שואלים? מנה פיטש (אותי אתם שואלים) מאיפה שאני אדע טעמתי, היה טעים, 

לקחתי...

תוך כדי לעיסה הוא דוחף לאופנוען את קערת החרובים, הנה איז'ו הוא אומר - קניתי

במיוחד בשבילך אני יודע שאתה אוהב. אתי , הוא רוטן לאמא, רואים את התחתית של

הקערה של הפיסטוקים צריך מילוי כאן, יד אחת דוחפת לעברה את הצלחת ויד שניה

מאיצה באחי, הנה קח קצת לדר - הוא בוצע חתיכה מן המגילה הגנוזה והכתומה הזאת

של משמשים מעוכים שאחי כל כך מחבב תאכל תאכל - מה אין מקום... הכל בסדר

חסר לכם משהו - תן לקטנה בננה את זה היא יכולה לאכול.

הפה מתמלא במתיקות הפירות היבשים  והשפתיים צורבות ממליחות הפיסטוקים

והגרעינים השחורים. אמא במטבח כבר מעמיסה שקיות בד לילדים - טורביצ'קה - הנה

שיהיה לכם הביתה. ואנחנו אוכלים ואוכלים - עד שלא ניתן עוד לטעום כזרת, כפתור

המכנסיים נפתח - אבא נאנח לא אכלתם כלום... וארונות המטבח - כאילו לא נגענו

בדבר  - ארונות עמוסים לעייפה צנצנות  וקופסאות מלאות בכל טיב הארץ  וחוצה לה -

ארץ זבת חלב ודבש...

מחר דובי שבט ועדיין לא קניתי פרוטס , אני אומרת לאופנוען. צריך להתקשר ולקבוע עם

אחי אצל אמא.

זה הכרחי, הוא שואל ? בשביל מה אנחנו צריכים את כל הקלוריות האלה? ..ואני פוערת

עיניים ואומרת - בוודאי שזה הכרחי -  דובי שבט... 

חג שמח אבא שלי - אני מקווה לערוך שולחן לתפארת אבל לא שווה לשלך -

שתוכל להשוויץ שם למעלה - נו - אתם רואים אף אחד לא יכול לעשות את זה

כמוני.