היו לי כמה ימים שבהם הייתי למעלה. הכי למעלה שיש.
אני מצטיינת באוניברסיטה. יש לי ציונים מעולים.
אני ככל הנראה אתקבל לעבודה שרציתי אחרי הלימודים.
אני ככל הנראה אתחיל תואר שני במסלול מצטיינים ואסיים אותו סופר מהר. בלי לצאת מהאקדמיה דקה אחרי הזמן שבו התכוונתי לעשות את זה.
היו לי כמה ימים שבהם הייתי על גג העולם.
מכירים את זה שאתם שואלים מה תעשו שתהיו גדולים ואמא אומרת לכם שאתם יכולים לעשות כל מה שבא לכם?
אז הרגשתי ככה. הרגשתי שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אני יכולה ללמוד מה שבא לי. ולעבוד במה שבא לי.
הסתובבתי בתחושה שהעולם אצלי בכיס.
הסתכלתי קדימה וראיתי הכל ורוד.
הכל אפשרי, אני יכולה להיות כל דבר בעולם.
הכל הלך כל כך טוב לאחרונה, וחששתי שהמכה תבוא, אבל העדפתי לחשוב חיובי ולהגיד לעצמי שהמכה לא תמיד חייבת לבוא. שגם לי מגיע להיות מאושרת. שסבלתי מספיק.
שלאמא שלי היה סרטן כשהייתי בת 10 בערך והיו לי חיים לא תמיד קלים, עם המחלה של אמא, שהתבטאה גם בקושי נפשי מאוד גדול שלה בעקבות המחלה. הייתי צריכה לישון אצל חברים. ולהבין את המצב. ובמשך שנים עד היום אני הרבה פעמים האוזן הקשבת שלה, ואני צריכה להבין שהיא קצת שונה וקצת חרדתית ולהיות שם בשבילה. למרות שזה לא תפקיד לילדה. אבל הוא הזדחל אליי לאט, התפקיד הזה, ככל שהאחים שלי עזבו את הבית הוא הועמס עליי, והיום כשזה רק אני היא ואבא, זה בעיקר אני והיא. כי אבא פחות טוב בלהקשיב לה, בדרך כלל. למרות שגם זה תלוי בתקופה.
שאני ואבא לא תמיד הסתדרנו. היו לנו כמה "היתקלויות". זה היה אולי פעמיים או אפילו שלוש בסך הכל, אבל זה השאיר בי את הטראומות המתבקשות. אני בדרך כלל לא חושבת על זה, אבל יש ימים שהוא כועס עליי על משהו מטופש, ובמקום להתווכח איתו על זה שזה מטופש ושאני לא מסכימה לזה אני נזכרת בפעם ההיא שהוא התעצבן ולמרות שאני אדם כל כך חזק, משהו בי נורא מפחד. אז אני פשוט מזיזה את מה שהוא אמר למקום שלא ירגיז אותו ועולה למעלה ובוכה בלי שאף אחד ידע את זה. אולי אני סתם מגזימה, כל ילד חוטף קצת מכות לפעמים.
וההפלה. כן, זה לא היה קל. אולי חלק מכם חושבים שאני סתם מתבכיינת עכשיו. "נו באמת, איזה חיים רעים היו לה מי שישמע... הרבה נשים עושות הפלה שלא תעוף על עצמה..." אבל יש מחשבות שהן בלתי נמנעות. הצד הרציונלי שבי יודע שזו הייתה הדרך היחידה שלי לחיות את החיים שידעתי שאני צריכה לחיות, ולהגיע להישגים שידעתי שאני צריכה להשיג. הצד האמוציונלי שבי יודע שאחרי 5 שבועות לעובר יש לב. הצד האומציונלי שבי מסתכל על ילדים וחושב אם הילד שלי היה יכול להיות דומה להם. המוח שלי יודע שזה היה הדבר הנכון לעשות. אבל לפעמים בלילה כשאני חושבת על זה שהרגתי את הילד שלי, הלב שלי נשבר למיליון חתיכות.
חשבתי שזה היה מספיק. חשבתי שיש אנשים שחיים עד גיל 100 וחצי מזה לא קורה להם.
אבל כנראה שיש הרבה סבל בעולם, ואני צריכה לחלוק בו עם העולם. כי לא הגיוני שיש מיליוני אנשים באפריקה שאין להם מה לאכול ורק אני אשב לי בבית היפה שלי ואקבל מאיות.
כי לאמא חזר הסרטן.
אחרי יותר מעשר שנים.
ומה שעוד מפחיד זה שלא רק הוא חזר. החרדות חזרו. הדיכאונות חזרו. חוסר התפקוד חזר. הקלונקס חזר. הפסיכיאטר חזר (הוא לא ממש הלך, אבל הוא חזר לרשום מרשמים, שזה הכי גרוע).
ומנקודת ראות של בחורה בת 22, אני מתה מפחד.
אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר.
שכנעתי את עצמי שיקבעו את הניתוח מהר.
ואז כשקבעו אותי מהר שכנעתי את עצמי שהתוצאות שלו יהיו טובות.
ואז התוצאות שלו לא היו טובות ואני משכנעת את עצמי שהתוצאות של הבדיקות כן יהיו טובות ואז זה כן יהיה בסדר.
ואני משדרת לה שיהיה טוב ושזה לא סוף העולם ושאין צורך לדאוג כרגע כי אולי הבדיקות יהיו טובות.
אבל אם להגיד את האמת?
אני פשוט חושבת ששום דבר מזה- הציונים, ההצטיינות, הטקסים, המלגות, העבודה בעתיד, התואר השני, העבודה שתהיה לי אחר כך, הדבר הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו, אני אהיה כל מה שאני רוצה בחיים,
ועדיין שום דבר לא שווה את זה אם היא לא תהיה שם כדי לראות את זה.