נראה לי גם זה סוג של מקום שבו צריך להודיע רשמית :) שבוע 5+
מאושרת. פיזית מרגישה טוב מהצפוי. חרדות תחת שליטה. בעל מאושר. משפחה וחברים בעננים.
כן, מספרת. כי להסתיר זה להתמסר לפחד ואני לא מוכנה.
חוזרת אחורה בבלוג, על השנה האחרונה. השנה שבה הרגשתי קצה של דרך תחת הרגליים. קשה למצוא לזה מילים, אבל אנסה. סיפוק? גאווה? שליטה כלשהי בחיים הבלתי נשלטים האלה? טיפול פסיכולוגי של שנתיים שמביא תוצאות? יש בנו אהבה והיא תנצח?
ועל התחושה העמומה הזאת, שאני לא מצליחה להגדיר אבל היא גורמת לי לדמיין שאני יודעת מה אני עושה, אני מסתמכת בהריון הזה. על זה שהתהליך שעברתי (וכמה שהוא מתועד כאן בבלוג, זה מפחיד) ילווה אותי במהלך ההריון ולא ייעלם לו פתאום כמו שהאישיות שלי נמחקה בהריון עם רוני. על זה שהפעם אני אצליח לעצור מבעד עצמי מלהעלם, או להתפרק, או להמחק. לא, בעצם, אני לגו, אז שאני אדע לעשות תיקונים או להרכיב מחדש אם צריך.
וסומכת על עצמי שאדע לבקש עזרה. שאדע לחלוק קשיים החוצה. ומסתמכת על זה שיש סביבי אנשים קרובים שמחפשים איך לעזור. גם זה משהו שהייתי צריכה ללמוד בשנים האלו.
אז אני פוחדת בביטחון, זה מה שהתכוונתי להגיד כנראה :)