ערב טוב חברים.
לאחרונה אין המוזה שורה עלי וכשאני מתחרפן ורוצה להראות את יכולותי בכתיבה
אני מחפש בדפים הצהובים, בפורומים שבהם כתבתי לפני שנים ומוצא שם פנינים (מבחינתי)
הערב באה לי הארה, שיפטו אתם , ללא משוא פנים,
את הפוסט החדש שכתבתי הערב:
עכשיו, זו ממש אהבה .
שישי מול המחשב.
ברקע , רדיו יאסו ביוונית (שפת האם של רעייתי נ"י בתיה)
המסך עדיין לבן, אך אני, אינני חושש.
יש !
הערב באה אלי הארה בנושא "עכשיו, זו ממש אהבה"
חמישים השנים האחרונות חולפות בדמיוני ביעף.
ההיכרות בשנת 1963 בצבא. שלוש שנות חברות. הנישואים.
חנות המעדנים שפתחנו בהרצליה, עבודתי כשכיר, אח"כ כשותף בחברה לביסוס
הקמת חברת הביסוס שלנו, הילדים. שנים של התפתחות עסקית וכלכלית.
בניית הבית בהרצליה פיתוח בקו ראשון לים, היאכטה שלנו, החיים בתוך הנובו רישיות.השימוש המופרז בכרטיס הויזה זהב. הנסיעות בטיסות במחלקה ראשונה.
הנפילה העסקית,הוותרות בחוסר כל, הרצון שלי להתאבד. הכח של רעייתי שהפסדנו גם את הנדוניה שלה שהייתה שווה מליונים. החיבוק שלה , הנחמה, ההשלמה.
עבודות בכורח המציאות להישרדות. מחלתההקשה של רעייתי,
הזוגיות שמתחזקת למרות הכל
התמיכה במילה, במעשה, בחיבוק ונשיקה. עבודתי כמטפל סיעודי,שהביאה לי סיפוק נפשי יותר מיסודות למאה גשרים שביססתי. לתת, בלי לצפות להחזר, רק עיניים בורקות ומאושרות מהכרת תודה של המטופלים.
הזוגיות. חזקה, מושרשת. כבוד . הכרה ביכולות ההדדיות.
אנחנו נהנים מהחיים יחדיו, היא בשלנית בחסד עליון, הרבה יותר מכל השפים בטלוויזיה, מכינה מטעמים על בסיס הגנים היווניים שבה. למדתי לכבד את כישרונותיה, הזיכרון המיוחד של כל פרט . הברק בעינייה, השכל החריף והנבון,
בקיצור, אני חש אהבה עזה אליה, כפי שלא חשתי בשנות נישואינו הראשונות.
אהבה זו מורכבת לא רק מיחסי אישות בין בעל לאשה אלה מעשרות רבדים של הכרה בערכיות של שנינו ויחס כבוד הדדי.
עכשיו כשאני אומר: אני אוהב את אשתי
יש למילים כסוי בעובדות חיינו שעברו משברים קשים ושרדו.
כל כך נכון הפתגם: "מה שלא הורג אותך מחזק אותך"
שבת שלום חברים.
ואם תחפצו בעצה כיצד מחזיקים נישואים מאושרים חמשים שנה...
פנו אלינו .
גידי 
