כבר חודש וחצי לא פורסם פרק... דבר שנבע בעיקר כי ממש רציתי לפרסם את הביקורת על הבגרת בספרות לפני שאפרסם עוד פרק, וזה לקח לי הרבה יותר זמן מהמצופה. אע, כן.
בכל אופן... הנה פרק חדש עם התפתחות עלילתית ודמויות חדשות. מקווה מאוד שמה שעשיתי כאן ימצא חן בעיניכן, ואשמח מאוד מאוד לקבל ביקורת אם לא (:
בפרק הזה יש אזכורים לשני שירים של פאר טסי - "דרך השלום" ו - "דינה דינה" (תשמעו אותו. הוא מעולה. לא הייתי מתנגדת אם היו חורשים עליו במקום על דרך השלום...). האמת היא שאני צוחקת ממש חזק עכשיו כי הפרק הזה נכתב כשהשיר "דרך השלום" עוד היה סופר-רלוונטי... האמת ששקלתי להחליף אותו ב"מלכת השושנים", אבל בסוף החלטתי שאדחוף אותו במקום אחר בהמשך, אז בינתיים תסתדרו עם בחירת השירים הלא אקטואלית בפרק הזהXD
יש גם קצת אזכורים למותגי איפור. אבל זה בקטנה.
אני כותבת בקצב טוב יחסית לאחרונה ואני מאוד מרוצה מההתקדמות שלי. בגלל החורים שנפתחו לי במערכת, הרבה יותר קל לי לסיים משימות, למרות ש, כמובן, תמיד יש דברים לעשות, זה אף פעם לא נגמר. ובכל זאת, אני שמחה על כל פיסת זמן פנוי. כתבתי את פרק 16 לא מזמן ואני עדיין צריכה להקליד אותו, וכתבתי שני פרקים נוספים בא"י, ואני גם עובדת בימים אלו על עריכה של הפרק השני בעונה הראשונה של אנני. אני מרגישה שאני מצליחה להתקדם לאט-לאט וזה נחמד.
ובכל זאת, ממש התקשיתי לפתוח מסרים השבוע. רציתי לפתוח אותם כבר בסופשבוע הקודם, אבל בסוף זה פשוט לא קרה. אני ממש מקווה שזה יקרה בסופשבוע הזה... אני מרגישה אחריות מסוימת להשאיר תגובות, בעיקר בגלל שיש תקופה מאוד יבשה עכשיו.
הייתי יכולה לתפקד טוב יותר בתקופת הלחץ הזו, למען האמת, אבל אם אהיה כנה אני שמחה שאני נותנת לעצמי גם מרווח לנשימה. אני מרגישה שאני מצליחה לעשות את כל הדברים שאני צריכה לעשות, אומנם באיטיות, אבל הם תמיד נעשים בסוף, ואני שמחה שאני מצליחה לנהל שגרה שפויה כל כך בהתחשב במצב. בנוסף, בסוף החודש הבא אני כבר אסיים עוד שני מקצועות, ואז יתפנה לי אפילו עוד יותר זמן... אחד מהם, אגב, זה ציור מעשי, שבו הפרויקט סיום שלי אשכרה עסק במשהו שרלוונטי לבלוג (: אבל, אדבר על זה כשנגיע לשם... כרגע סוף מרץ עוד רחוק.
כל אופן... נראה לי אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד. מקווה שתאהבו, ואשמח מאוד לראות תגובות!
~.~
שארון ממש נעלבת בכל פעם שאני ותומי נפגשות בלעדיה, אבל הפעם ידעתי שזה הכרחי.
תומי עבר תקופה – הוא אולי ניסה להסתיר, אבל לא היה קשה לראות את זה. הוא היה זקוק לעזרה. וזה לא ששארון לא ידעה לתת עזרה – היא ידעה טוב מאוד – אבל הרגשתי שיותר מהכל מה שתומי צריך עכשיו זה קצת שקט, ואת זה שארון לא ממש יכלה לתת. היא מאוד אנרגטית. תמיד יש מרץ באוויר כשנפגשים איתה, ולפעמים זה יכול להיות טוב – אבל עכשיו ראיתי שתומי זקוק למשהו קצת אחר, ורציתי לתת לו את מה שהוא צריך.
דאגתי לו ממש. הוא הבריז מבית הספר כבר כמה פעמים לאחרונה, החסיר יותר ויותר שיעורים. שארון אמרה שהוא התחיל להיעלם גם מאימונים, וגם כשהוא נמצא הוא לא מרוכז. זה באמת היה סימן שהמצב מתדרדר – תומי בדרך כלל לא וויתר על אימונים. זה היה חלק מהטיפול שלו, סוג של תרפיה – עניין של בריאות נטו.
קיוויתי שאוכל לעזור לו, אז הצעתי לו לבוא לישון אצלי. הוא היסס, אבל בסוף הסכים, ואז שארון התחילה בנאום שזה לא בסדר שאנחנו נפגשים בלעדיה ושעשינו את זה בכוונה כי ידענו שהיא לא יכולה להבריז ממפגש משפחתי. לפעמים אני שואלת את עצמי אם היא לא מתעייפת מלעשות דרמות.
אימא נכנסה לחדר שלי בזמן שאני ותומי דיברנו. היא נראתה מותשת, ועדיין לבשה את המדים, אבל בכל זאת חייכה אלינו. "תום, מה שלומך, מותק?" היא לא חיכתה לתשובה, ומיד פנתה אליי ברוסית. "הבאתי לך מהבית חולים חוברות מידע רפואי לנערה, וקונדומים."
"בשביל מה אני צריכה קונדומים?" מלמלתי ברוסית, זועפת.
"אבא שלך סיפר לי שבחור אחד משלם בשביל פגישות איתך. עדיף לא לקחת סיכונים בעניינים האלה." אל מול המבט שלי היא חייכה חיוך ממזרי ומיהרה להוסיף – "אני לא שופטת, מתוקה. גם אני הייתי נותנת שיעורים פרטיים לבחורים בגילך. ככה הכרתי את אבא שלך."
אבא צחק בקול רם במטבח והשמיע קול אישור.
"אוי, אלוהים אדירים." קברתי את הראש בכרית, מרגישה איך הלחיים שלי מתחממות.
תומי מצמץ בבלבול. "מה היא אמרה?"
"אתה לא רוצה לדעת." הנדתי את ראשה לשלילה, אבל אז חייכתי בסלחנות ופניתי לאימא ברוסית, "אני חייבת להודות שהתגעגעתי לחוש הומור שלך."
אימא חייכה חיוך עייף ושמה את השקית עם הקונדומים על השולחן שלי. "הייתי מחבקת אותך, אבל אני מזיעה יותר מאישה יולדת. אלך להתקלח ואז תבואי אליי, בסדר, מותק?"
"כן." אמרתי, והיא הנהנה קלות במבט מרוצה וסגרה את הדלת. אהבתי את הימים בהם היא חזרה הביתה בזמן לארוחת ערב. רוב הפעמים היא חזרה הביתה מאוחר מאוד, אחרי משמרות ארוכות, והייתה כל כך מותשת עד שבקושי הספיקה לאכול משהו או להתקלח לפני שנרדמה. נזכרתי בעשרות הפעמים בהם אבא מצא אותה מנמנמת מעל לשולחן האוכל או על רצפת המקלחת וסחב אותה למיטה כמו ילדה קטנה.
אבל לאחרונה היא החלה לחזור הביתה מוקדם בסופי שבוע, בשביל יורי.
תומי התרפק לי על הכתף. "אימא שלך כזאת נחמדה. כולם בבית שלך נחמדים."
"יורי לא נחמד."
"אבל הוא חתיך, אז נסלח לו." תומי משך בכתפיים בעוד שאני השמעתי קולות הקאה. גם שארון חשבה כמוהו. אני ברצינות לא מבינה מה הם רואים ביורי. אני יודעת שהוא אח שלי וכל זה, אבל הוא מכוער ברמות בלתי נסבלות. לא סתם אבא שלי קרא לו "הברווזון המכוער" כבר משהוא היה קטן. אבל שארון אומרת ש – "יש לו את היופי הרוסי הקשוח הזה" (לא שיש לי מושג מה זה אמור להגיד) ותומי טוען שהכל טמון במדים.
תומי חיבק אותי, והתכרבלנו יחד במיטה. מזמן לא היינו לבד ככה, וזה היה כיף שהייתה לי ההזדמנות להיות איתו. ליטפתי את השיער היפה שלו, ונישקתי לו את הראש. הוא שאל בקול שעומעם קצת בגלל שהפנים שלו היו תקועות בצוואר שלי, "את במחזור?"
פיהקתי. "כן. איך ידעת?"
"השדיים שלך גדולים יותר מבדרך כלל." הוא מלמל בקול ישנוני. "והבטן שלך חמה נורא. בהתחלה חשבתי שאולי את חולה."
שמתי את הידיים שלי על הבטן התחתונה, איפה שהרחם אמורה להיות. "לא שמתי לב לזה עד שאמרת."
"זה טוב, כי קר לי. את כמו תנור." הוא נצמד אליי. חיבקתי אותו. הקול שלו היה חלוש כשאמר, "הלוואי שהיה לי גוף כמו שלך."
זעפתי. "אתה רומז שהיית רוצה עוד שבעה קילוגרמים ושיער שומני יותר מהצ'יפס במקדונלדס?"
הוא צחקק. "השיער שלך בסדר גמור. את רק צריכה להתחיל להשתמש בשמפו יבש, כבר אמרתי לך." החיוך נמחה מעל פניו באיטיות. "ולא התכוונתי לזה. התכוונתי... כלומר, את כל כך נשית. זה יפהפה."
הרחקתי אותו ממני קצת כדי שאוכל להסתכל לו בעיניים. "גם אתה יפהפה."
"תראי את הכתפיים שלי." הקול שלו היה התמלא במרירות ואומללות. "הן רק מתרחבות מיום ליום. ואני מצמיח שיער במקומות שאסור שיהיה בהם שיער. והקול שלי – אלוהים ישמור, אני שונא את הקול שלי."
ליטפתי את הפנים שלו בעדינות, סוקרת אותו בזהירות. "תומי – אתה יודע – אתה יכול... הורמונים – "
"אני יודע." הקול שלו היה צרוד. "אני לא יודע אם אני רוצה את זה. אני לא יודע מה אני רוצה. זה לא כאילו אני מרגיש גבר, אני מניח שזה היה ברור מאליו בעיניך. אבל אני גם לא... אני גם לא מרגיש – אני לא רואה את עצמי כאישה בכל המובנים – ואני לא יודע מה אני רוצה."
"זה בסדר." נישקתי לו את השפתיים. הן היו יבשות ורועדות, כאילו הוא הולך לבכות. "זה בסדר, תומי. אתה לא חייב להיות סגור על עצמך. תן לעצמך זמן. וכשתגיע לשם – כשתדע – אנחנו נהיה איתך. אתה לא חייב לעבור את כל זה לבד."
"אני כן. אני לא יכול לערב אתכן בבעיות של הנפש המחורבנת שלי. זה העסק שלי, ואני צריך לגמור עם זה לבד."
"לא, אתה לא." חיבקתי אותו חזק. "אתה לא. מגיעה לך עזרה. אנחנו אוהבות אותך. מגיע לך שיהיה לך טוב. מגיע לך להיות שלם עם עצמך. מגיע לך להיות שמח."
הוא התכווץ. "שרון... היא לא תבין את זה. את יודעת את זה טוב בדיוק כמוני."
"שארון תצטרך להתרגל, והיא אוהבת אותך. היא תעשה מה שצריך לעשות כדי להמשיך להיות חלק מהחיים שלך, כי אתה חשוב לה." הבטתי בו בעיניים רציניות. "היא... היא קיבלה אותי – זה כבר סימן טוב."
"זה שונה. אנשים מקבלים מיניות ומגדר בצורות שונות. וחוץ מזה, אני די בטוח שאם אפיל משהו כזה על ההורים שלי, זה יהיה הקש האחרון."
חיבקתי אותו חזק ושתקתי, כי לא היה לי מה להגיד. החששות שלו היו מוצדקים. אבל כאב לי עליו, כאב לי עליו יותר מידי, ורתחתי מבפנים, כי זה לא הגיע לו.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שדיברנו על הנושא הזה. אני חושבת שמשהכרתי את תומי ראיתי את החלקים האלה, אבל חיכיתי שזה יבוא ממנו, וזה באמת בא בסופו של דבר – אבל רק לי הוא סיפר את החששות האלה בנוגע למגדר, וגם לי זה הגיע אחרי המון גישושים ובדיקות מצדו. הוא היה מפוחד עד כדי מוות – יכולתי להרגיש את זה ממנו, וגם ידעתי למה. הוא עבר גיהינום אחד ביציאה מהארון בתור הומו. לעבור גיהינום שני, ואחד שעלול להיות אפילו יותר גרוע – זה היה בלתי אפשרי בשבילו.
כשהצעתי לו דברים קטנים שחשבתי שאולי יגרמו לו להרגיש יותר טוב – כמו שאפנה אליו בלשון נקבה כששנינו לבד, או שאתן לו למדוד את הבגדים שלי – הוא היה מהסס, ואז מסרב. אומר שזה מוקדם מידי. עד כדי כך הוא פחד לגעת בחלקים האלה בו.
והבנתי את זה – זכרתי את עצמי במצבים דומים, גם אם לא זהים בדיוק... כשהתאהבתי בילדה הכי יפה בכיתה ביסודי, ומרוב שלא הסכמתי לקבל את זה הכרחתי את עצמי לשנוא אותה. או כשנגעתי בעצמי בפעם הראשונה והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה האישה שראיתי במלתחות בים. ואני זוכרת גם כמה זה בלבל אותי, כמה ניסיתי להדחיק את החלקים האלה בי, כמה זמן זה לקח עד שהודיתי בהם בפני עצמי, ועד שמצאתי את ההגדרה שהרגשתי שמתאימה לי הכי טוב.
אז לא דחקתי בו, והשתדלתי כמה שיותר לתת לו את המרחב למצוא את עצמו. ידעתי שללחוץ עליו לא יעזור בשום צורה, אז פשוט אמרתי לו שאני שם בכל פעם שהוא צריך, ושאף פעם לא יהסס לפנות אליי.
אבא צעק מהמטבח, "יורי! מרינה! בואו לאכול!"
תומי ניתק את המבט שלו ממני והתגלגל לקצה המיטה. הבטן שלו קרקרה קלות, ואני הרמתי אליו מבט מופתע. הוא הסמיק. "אל תסתכלי עליי ככה. התחלתי לקחת כדורים שאמורים להגביר לי את התיאבון כי ההורים שלי פחדו שאתדרדר לתת תזונה. זה לא בשליטתי."
צחקתי ונישקתי את השפתיים שלו, שוב. "צודקים שהם דואגים. אתה רזה יותר מדוגמניות של קסטרו."
קמנו ויצאנו יחד מהחדר. "לך לשולחן. אני הולכת להעיר את יורי." אמרתי לתומי, ונכנסתי לחדר של אח שלי.
הוא נחר בקול רם במיטה שלו. הלכתי בשקט אליו תוך כדי שהוצאתי את הסמארטפון מהכיס. שמתי את השיר "דרך השלום" והגברתי עד הסוף, מכוונת את המכשיר לאוזן שלו.
הוא קפץ וקילל ברוסית. כשהביט בי, פניו התעוותו בזעם. "סוקה בלאט! זונה בת זונה – "
"אני מכחישה!" קראה אימא מהמטבח בטון ספק נעלב וספק משועשע.
אבא צחק חזק כמעט כמוני. "יורי, אל תקלל את אשתי!" ואז הוסיף, "תעזבי אותו, מרינה..."
יורי קם מהמיטה בקפיצה שהזכירה לי למה שלחו אותו לקרבי והתנפל עליי, מצמיד אותי לקיר. הוא משך בשיער שלי לאחור. "תתנצלי."
"היית מת." ירקתי לו בפנים תוך כדי דיבור. הוא קילל ואני צחקתי שוב. "תגיד תודה שלא שמתי לך את 'דינה דינה' – "
הוא דחף אותי ממנו. "לכי להזדיין את והמוזיקה המזרחית הפרימיטיבית שלך – "
"לא, כי הטראש הרוסי שלך עדיף!"
"עופי מהחדר שלי!" הוא האדים מכף רגל ועד ראש. "עופי מכאן! לא מספיק לי כל השבוע אני בשטחים ועד לשם החרא שיר הזה רודף אותי! אני לא צריך את זה גם בבית שלי!"
יצאתי מהחדר שלו תוך כדי שאני מסלסלת לעצמי בשקט, " היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום..."
"תיחנקי!"
כשהגעתי לשולחן אוכל, מצאתי את תומי, אימא ואבא מתפוצצים מצחוק. רק אבא טרח גם להעיר ברוסית, "תרחמי עליו קצת, מרינה. הוא קורע את התחת בצה"ל שלו."
"אתה יודע טוב בדיוק כמוני שהוא לא היה מתעורר משום דבר אחר." עניתי לו בעברית.
תומי חייך חיוך קטן מעל לצלחת שלו, ואני מירפקתי אותו קלות ולקחתי לו את היד מתחת לשולחן. בטח בבית שלו סצנות כאלו אף פעם לא קרו, לטוב ולרע. בעצם, אני בספק אם הוא בכלל אוכל ארוחות ערב ביחד עם ההורים שלו.
אכלנו במשך רבע שעה לפני שיורי הופיע, עדיין זעוף כולו. הוא נכנס לסלון בלי חולצה ועם סימנים מהסדין על הפנים, והתיישב ליד אימא. לאחר מכן מילא לעצמו את הצלחת והתחיל לאכול, מתעלם מקיומי בעצבנות.
הארוחה עצמה הלכה חלק – אימא סיפרה על היום שלה בבית החולים, אבא התלונן על תלמידי החטיבת ביניים הלא ממושמעים ויורי אכל כמויות לא סבירות. אני ותומי לעסנו תוך כדי שהעפנו מבטים אחד בשני וצחקנו מהבדיחות הקטנות של אימא.
אני אוהבת את זה כשהיא נמצאת בבית. היא תמיד גורמת לאבא להיות נחמד יותר. הם כאלה ילדים קטנים יחד. תומי כל הזמן חייך לעצמו כשראה איך הם מצחקקים ביניהם מבדיחות פרטיות. אני מניחה שזה די יוצא דופן בעבור אנשים שנשואים כבר יותר מעשרים שנה.
אחר כך אבא פינה את השולחן והכניס כלים למדיח – אימא ניסתה לקום כדי להחליף אותו, אבל הוא הכריח אותה לחזור לשבת בטענה שהיה לה יום יותר קשה (הוא תמיד עושה את כל עבודות הבית עם התירוץ הזה. אני מאמינה שעמוק בתוך ליבו הוא פשוט נהנה מזה).
אימא ואני הכנו תה. "מרינה מותק, קנית את הברונזר ההוא בסוף?"
הנהנתי, מחייכת אליה. "כן. אבל לא את האחד העמיד – היה אחד פחות יקר שיותר התאים לצבע עור שלי. ואוי, את לא מבינה! הייתה שם מוכרת שאמרה שהמסקרה של לנקום טובה יותר מהמסקרות של מייבלין!"
"שטויות." אמרה אימא בזלזול. "היא בטח סתם אמרה את זה מתוך אמונה עיוורת שמה שיותר יקר יותר טוב."
"היא הייתה לגמרי משוכנעת בזה. התווכחנו על זה איזה חצי שעה – "
"מי שם לך את האייליינר?" אימא קטעה אותי לפתע. "זו את שמת?"
"תומי שם לי." הצבעתי עליו. הוא הסמיק קלות אל מול ההפתעה על הפנים של אימא. גם יורי העיף בו מבט – דבר שהיה נדיר. בדרך כלל יורי השתדל להתעלם מעצם קיומם של החברים שלי.
אימא הגישה לשני הבנים את התה ומיהרה להתיישב, מבטה מרוכז בתומי. "זה כל כך מדויק! איך הצלחת להגיע לתוצאה כזאת?"
תומי כחכח בגרונו במבוכה. "יש לי יד יציבה. וגם האייליינר עצמו היה באיכות ממש טובה, אז זו לא הייתה בעיה."
אימא העיפה בי עוד מבט. "שמת פריימר מתחת?"
"לא, לא היה צריך. החומר הזה מאוד עמיד." הוא לגם מהתה שלו. "ומצד שני, היא הייתה איתו רק איזה שעה עכשיו. אולי אם יוצאים איתו מהבית בבוקר באמת צריך לשים פריימר."
יורי פנה אליי ברוסית. "הוא מתרומם?"
התעלמתי ממנו, פונה לאימא. "תומי בכללי אוהב לעבוד עם איפור. והוא גם ממש טוב בזה."
אימא חייכה אל תומי. "לא ידעתי את זה. איך למדת?"
תומי נראה קצת פחות נבוך, ונדלק לו הניצוץ הזה בעיניים שתמיד עולה לו כשמדברים על איפור, אותו ניצוץ שנדלק בעיניים של שארון כשמדברים על שחייה. "האמת היא שהבת שלך עזרה לי עם זה בהתחלה, היא לימדה אותי את הבסיס. אבל אחר כך בעיקר התחלתי לצפות בכל מיני סרטוני הדרכה ביוטיוב וכל מיני דברים כאלה."
"אתה תוכל ללמוד להיות מאפר מקצועי. אתה תוכל להיות בטוח שכבר תהיה לך לקוחה אחת." היא חייכה.
תומי צחק במבוכה. "כן... לא נראה לי שההורים שלי יאהבו את בחירת המקצוע הזאת."
אבא שלי הצטרף לשיחה. "למה? אין כסף במקצוע?"
"לא, הם פשוט היו מעדיפים שאני אהיה פרופסור למשהו." תומי הרשה לעצמו לרטון קלות.
אבא שלי התיישב. "בכמה יחידות אתה במתמטיקה?"
"ארבע."
"וגם באנגלית, נכון? כי אתה לומד עם מרינה."
"כן."
"אבל אתה יכול יותר, לא?" אבא בחן את תומי. "אתה ילד חכם."
"בתיאוריה כן, אבל אני לא ממש טוב בהתמדה, אז וויתרתי על זה."
אימא הרימה גבה אל עבר אבא. "מה אתה חוקר אותו?"
"יש סטנדרטים מסוימים שאני מצפה מהם מהחברים של הבת שלי."
אימא הרימה גבה משועשעת. "לא נראה שאכפת לך בנוגע לחברה המצחיקה ההיא שנמצאת בשלוש יחידות בהכל."
אבא שלי האדים קלות. "טוב, זאת שרון. היא – היא... היא ילדה טובה – "
"ארקדי, כבר אמרתי לך שאין לי בעיה שתבגוד בי, אבל למה עם קטינה? אני מוכנה להתמודד עם בעל לא נאמן, אבל לא עם בעל בכלא."
צחקתי כל כך חזק עד שנתפס לי הצוואר.
~.~
מקווה שאהבתן/ם,
מייטי בי. Image may be NSFW.
Clik here to view.