שינויים שבאים מבחוץ ודי נכפים עליך זה דבר לא נוח. וידועים המאמרים שמנתחים את הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי. פרטנית וארגונית.
אבל שינויים שאתה יוזם ומפעיל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
היום נשקלתי ומסתבר שירדתי בסך הכול ממאי 2015 עשרים קילוגרמים.
מור אמר לי בהערכה שהורדתי אחד הילדים .
גיל חברתי שלחה לי אייקונים של גביעים ופרחים בוואטס אפ.
בוואטס המשפחתי שפתחתי ופתאום כולנו התאחדנו ופה ושם יש איזו עזיבה דרמטית של מישהי ובקשה להחזיר בחזרה...כי ככה המשפחה שלנו עם יסודות מלודרמטיים בולטים. ( בנות המשפחה צרפו גם בעלים והשמחה רבה בעיקר חוטף הבעל האשכנזי במוצהר ובמופגן של בת דודי האהובה עלי מכל) בוואטס הזה בנות דודי ואחותי פירגנו לכוח הרצון שלי.
וככל שהמשקל ירד ואני מרגישה קלילה וצעירה יותר, אני מרגישה שהתרחקתי מדמות אימי שהוטבעה בי.
כאילו חלק מתהליך האבל שלי עליה היה להטמיע אותה לתוכי בעיקר בהזדהות פיזית מאחר ואני טיפוס גופני.
וככל שאני הולכת ומתרחקת ונפרדת ממנה בתוכי פנימה אני מסוגלת להביט ולהעריך אותה מרחוק.
ועולים בי יסודות של מרדנות. של אי התאמה אליה. של תהיה האם אהבתי אותה כאדם וחשש שלא הכרתי אותה מספיק למרות שהכרתי אותה מהפנים אל החוץ.
כמו רוב הילדים בניתי את דמותה על פי יחסיה איתי. (אם חמה מחבקת עוטפת מסורה מבינה מגוננת אוהבת מתגעגעת רכה חלשה). אחיותיי מתארות אם שונה. שאת צלליה הכרתי גם אני (אשה קרה אנוכית ילדותית אגוצנטרית מעבירה אחריות לאנשים אחרים כחלק מדפוס קורבני אלימה עם התפרצויות זעם ועוד).
השנה אסיים שני קורסים במקביל לעבודה ולגידול הילדים: הדרכת סטודנטיות. באוניברסיטה. ושירה ב'הליקון'.
בשנה הבאה אני מתכננת ללמוד נהיגה וכן להתחיל לימודי תואר שני. יתכן שסתיו תתחיל לימודי תואר ראשון ונלמד ביחד.
לימודי התואר השני ייקחו כשלוש ארבע שנים ואז אוכל או לפתוח קליניקה פרטית לטיפול באמנות והנחיית קבוצות הורים וילדים
בעלי צרכים מיוחדים . או להכנס לנישה ניהולית עם תנאי שכר משופרים.
מאחר ושני אלו מסלולי למידה שונים, אני מתלבטת באיזה מהם לבחור.
בכל מקרה תוך שלוש שנים, אוכל לצאת מהמקום שבו מנהלים אותי. וזו עוד פרידה מהמקום הבטוח של להיות בלי אחריות ולקטר על החלטות ש'גדולים' ממני מקבלים.