שלום חברי,
חברתי מהבלוגיה רחל הלא היא "קליספרה" הכשרונית כתבה פוסט מקסים
על "משחקי הרעב ומפעל ההזנה המוסדית" ומה שכתבה החזיר אותי לסוף
שנות החמישים ותחילת שנות הששים. הימים היו ימי עליה מוגברת ארצה, ימי
מחסור וצנע. אני גדלתי בבית בורגני, פועלי, ללא שפע אבל ללא מחסור ובביתנו
תמיד חיכתה לנו הילדים אמא עם ארוחת צהרים נפלאה ומזינה. כמובן שזה לא
דומה לפינוקים של היום אבל זכרונותי בהחלט טובים.
בבית הספר שבו למדתי, היתה "מסעדה" כך קראנו לחדר האוכל שבו אכלו ילדים
שבביתם לא היתה אפשרות לאכול ארוחה מזינה בצהרים או בתים שבהם אמהות
עבדו עד הערב כדי לשרוד, לא כדי לנסוע בקיץ לאילת או לחו"ל. כך או אחרת, אני
לא יכולתי לאכול ב"מסעדה" כי לא עניתי על הקריטריונים של הזכות לסעוד שם.
כשהייתי בכתה ה', התחלנו "לעבוד במסעדה", קרי, להשתתף בתורנויות של העבודה
שם. אני לא זוכרת כמה פעמים בשנה יצא לי לעבוד שם, כנראה פעם בחודש או חודשיים.
היתה לי "מחברת מסעדה" שאליה עוד אחזור, ובבואי ל"עבודה" נחגר לי סינור לבן
גדול ומטפחת לבנה נכרכה סביב צמותי הארוכות. הייתי כה גאה לקחת חלק במאמץ.
נכנסנו למטבח ה"מסעדה", ושם קיבלה את פנינו המורה מגנצא, אשה גבוהה וחמורת
סבר, שהושיבה את עדת העוזרות סביב שולחן גדול והסבירה מה נעשה היום. על הלוח
שהיה על הקיר היה כתוב התפריט לאותו יום שכלל תמיד מרק, מנת דג ותוספת פחמימתית,
סלט ירקות, וקינוח "רפרפת" (מין פודינג").
בשלב הזה פתחנו מחברת, העתקנו את התפריט וקיבלנו הסבר איזו מנה מכילה חלבון,
פחמימה, ויטמינים, ומינרלים. רשמנו בשקידה במחברת. אהבתי מאד את השלב הזה,
אינני יכולה להסביר מדוע אולי מפני שגב' מגנצא התייחסה אלינו כאל מבוגרות נבונות
עם הרבה כבוד.
לאחר מכן חולקנו למשימות : קילוף ירקות תוך לימוד איך אוחזים סכין קילוף, ולי שהייתי
איטרת יד ימיני ניתנה סכין קטנה וחדה כי הקולפן היה מיועד לימניות. אחרות, מכתה ו'
היו מערבבות את המיונית, בזהירות רבה כדי שהמיונית לא "תתפרק" ולמי שזה קרה
הוסבר והודגם איך "לתקן". היום בגלל החשש מסלמונלה לא הייתי חוזרת על התהליך.
בנות כתה ז' היו אמונות על חיתוך הסלט לקוביות יפות, בנות כתה ח' על הכנת עוגה
או רפרפת. למדנו לטחון במכונת בשר את דג הפילה כדי להכין קציצות שהיו ממש
טעימות. למדנו איך לתבל אוכל, איך לחסוך ולא לבזבז, איך להגיש יפה כדי שהארוחה
תהיה אסתטית.
מי שסיימה מטלותיה נשלחה לערוך שולחנות בחדר האוכל. בסיום העבודה, בערך בשעה
11:30 נכנסנו שוב למטבח, עוזרת הטבחית שאת שמה כבר איני זוכרת הגישה לכולנו,
כולל גב' מגנצא את ארוחת הצהרים כשתוך כדי כך חזרנו על ההרכב של כל מנה. בסיום
הארוחה ברכנו ברכת המזון ( בי"ס ממלכתי - דתי ), ונשלחנו לחדר האוכל להקביל פני
הילדים בסועדים ולחלק את האוכל, למלא סלסלות לחם, להגיש מלח, וקערות עם פרי.
מאד אהבתי את ה"מסעדה" וחיכיתי בקוצר רוח לפעם הבאה. אולי כבר אז נזרעו בי
זרעי האהבה למטבח, וחי נפשי שאני גאה על יכולתי לקלף קליפות דקיקות של ירקות
כדי להקטין את הבזבוז. גב' מגנצא אלא מה ?
כל כך אהבתי את התורנות במסעדה שאת המחברת קישטתי בתמונות של אוכל שלקחתי
מקופסאות השימורים או מאריזות מזון שאספתי אצל שכנות ודודות .
חבל שאין היום חינוך לכלכלת בית, זה היה יכול ללמד את ילדינו כמה ערכים של "בית".
שיהיה לכם שבוע טוב.