את הסיפור הזה כתבתי במסגרת תחרות כתיבה של סיפורים קצרים בנושאי: זהירות דרכים ובין אדם לחברו. תוצאות התחרות פורסמו בשבוע האחרון, לא זכיתי... אבל עכשיו מביא את הסיפור אליכם.
הזדמנות של פעם בחיים
נעם לא היה ידוע כדייקן גדול, אך בהחלט היה טיפוס אחראי.
חשוב היה לו לנהוג בזהירות וכך עשה כמעט תמיד.
כמעט, כיוון שישנם מקרים המחייבים לחרוג מן ההרגל. למשל, כשיש פגישה חשובה או ראיון עבודה, במקרים אלו ברור שאסור לאחר.
או אז, מכורח הנסיבות, הרגל מוכרחה ללחוץ יותר בחוזקה על דוושת הגז ולעיתים נאלצים לבצע עקיפה מבלי להתחשב בכללי שמירת המרחק. אבל כל זה רק כשאין ברירה...
הבוקר לא הייתה ברירה...
גם לרופא המנתח לא הייתה ברירה, אלא לקטוע את רגלו של נעם – כך הסביר להוריו ולאשתו שעמדה מולו דומעת, חושבת איך תספר על כך לילדים.
תמר בת השנה לא ממש תבין, אך יונתן כבר בן 4.5, מחכה כל בוקר שאבא ישא אותו על הכתפיים בדרך לגן, ליום שלישי בצהריים בו אבא משחק איתו כדורגל בגינה ולריקוד עם אבא בליל שבת כשהם שרים "שלום עליכם" למלאכי השרת. יהיה קשה מאד להסביר לו שכל אלו לא יוכלו לקרות יותר, לפחות לא בתקופה הקרובה.
למעשה, באותו היום נעם נהג רק מעט מעבר למהירות המותרת וזו ודאי לא הייתה אשמתו שהנהגת שנסעה לפניו במהירות 60 קמ"ש אילצה אותו לעקוף.
אפילו לבוס שלו אמר בשיחה מהדרך שהוא חייב לקצר כיוון שאין לו דיבורית.... את המשך המשפט הבוס לא שמע, רעש המשאית שהתנגשה ברכבו של נעם היה חזק מאד.
"את יודעת, יעל" אמר, לאחר שהתאושש מן הניתוח "אני לא מפחד לחזור לנהוג". "החלק שבי, שגרם לי לא להיזהר, נכרת יחד עם הרגל".
"אני לא אתן לך כל כך מהר לחזור לנהוג, נעם" השיבה יעל בנחישות. "נדמה לנו לפעמים, שהפקנו את הלקח, אבל במבחן המציאות לעיתים הדברים שונים, כשמדובר בהחלטות של רגע, לא תמיד השכל הישר הוא הקובע."
עברו מספר חודשים ולפחות כלפי חוץ, נראה נעם כמי שהחלים. רגל חדשה כמובן לא צמחה לו, אך ההסתגלות שלו לרגל המלאכותית יחד עם ההתמדה בטיפולי הפיזיותרפיה עשו את שלהם והפתיעו אפילו את הרופאים. אפילו משחקי הכדורגל עם יונתן חזרו בהדרגה והילד היה מאושר.
ובכל זאת, כתוצאה מהפחתה משמעותית בפעילות הגופנית שלו, גופו היה חלש מבעבר והנסיעות הארוכות לעבודה התישו אותו.
בצער, החל נעם לחפש מקום עבודה אחר, קרוב יותר. הוא ידע, שכישוריו וניסיונו יעזרו לו למצא מקום בו יוכל להשתלב בתפקיד בכיר.
בוקר, ראש חודש אלול
"אתה מתרגש?"
"אפשר לומר כך" השיב תוך שהוא מהדק את העניבה "לא בכל יום אתה נפגש עם סמנכ"ל של חברה כל כך גדולה, המעוניין שתהיה מנהל חטיבה אצלו. יעל – זו הזדמנות של פעם בחיים ואני לא מתכוון לפספס אותה".
ברקע נשמעו ששת הצפצופים המודיעים שמיד תחל מהדורת החדשות.
"תודה לאל, חדשות משעממות" קבעה יעל בחיוך. נעם חייך אליה בחזרה, אך לאחר שניה פניו החווירו... "שמעתי נכון?! שביתה של נהגי האוטובוסים?! דווקא היום?!".
"יעל, יקירתי, אני לוקח את הרכב!".
"אבל...".
"אין אבל" נעם קטע אותה באחת "אני אצא עכשיו. יש מספיק זמן ביטחון. אסע לאט ועוד אספיק לשתות כוס קפה לפני הפגישה".
יעל, שידעה כמה הפגישה הזו חשובה, לא רק לנעם, אלא לעתיד המשפחה שלהם, נאלצה לוותר. בתוך תוכה ידעה כמה הבעל שלה זהיר, אך אחרי מה שקרה קשה היה לה שלא להיות מוטרדת. היא חיבקה את נעם, איחלה לו הצלחה והגניבה לתיקו את השוקולד שאהב.
הכביש היה מעט חלק מהגשם שירד בלילה, אך השמיים היו בהירים והנסיעה הייתה שקטה. נעם שינן לעצמו את המשפטים שהוא מתאמן עליהם כבר במשך שבוע. המשפטים הנכונים, שאמורים להובילו לחתימה על חוזה בסוף הפגישה.
עשן שנראה באופק הסיט את תשומת ליבו עד שהתגלה לפניו מקורו. רכב שסטה מהמסלול התנגש בגדר ההפרדה וחלקו הקדמי נמעך. נעם, שהיה חובש קרבי בצה"ל, בלם מיד ונעמד לצד הדרך.
ברכב ישב אדם בשנות החמישים לחייו, בעל הופעה נאה לולא היו בגדיו מכוסים כעת בדם ובאבק...
נעם חתך את חגורת הבטיחות והעניק לפצוע טיפול ראשוני, עד שהגיעה ניידת של מד"א אותה הזמין תוך כדי פעולה. הוא העריך שהפציעה פחות קשה מכפי שהיה נראה בתחילה והרשה לעצמו להמשיך בדרכו.
20 דקות בדיוק לאחר המועד שנקבע לפגישה, התייצב נעם אל מול המזכירה, לאחר שהספיק לנקות את פניו באמצעות מגבון לח ולהחליף חולצה שבמזל גדול דאג להניח מראש ברכבו...
"מצטער על האיחור..."
"זה בסדר" קטעה אותו המזכירה "הפגישה מבוטלת..."
המזכירה הבחינה בפניו המחווירות של נעם ומיהרה להסביר: "לצערנו, הסמנכ"ל נפצע בתאונת דרכים בדרכו לכאן. הוא מאושפז בבית החולים ומצבו יציב הודות לעובר אורח שעצר מספר שניות אחר התאונה וטיפל בו. כשישוב לעבודה, נקבע מועד חדש לראיון ונעדכן אותך..."
את המשך הדברים נעם לא שמע, זה כבר היה חסר חשיבות באותו רגע.
כעבור שבועיים קיבל נעם את התפקיד הנכסף. ללא ראיון...