"מה חווית בשבוע האחרון?" שואל גילעד, כשאני מנסה להתייעץ אתו מה לכתוב בפוסט השבוע.
"הממ... ראיתי שש עונות של 'חברים,' תוך כדי שהקלדתי אינסוף נתונים יבשים לטבלאות לא נגמרות. באתי לבקר אותך, שיחקתי רמי-קוב עם ידידה ועם המשפחה שלה. גם אכלתי, שתיתי וישנתי, אבל אלו היו רגעי השיא של השבוע." אני עונה לו. "לא ממש חומר לפוסט מעניין."
בינתיים בן הזוג של גילעד מציע לי דרך הפייבוק רעיונות בעלי זיקה סוציולוגית-ביקורתית. משהו אומר לי שאם אתחיל לכתוב על אלו הפוסט יהפוך לספר עם שלושה כרכים. תוך כדי גילעד מדבר איתו בטלפון. כשהוא רואה שבן הזוג גם כותב לי במקביל הוא מוצא את זה מאוד משעשע.
"אז תכתוב על קריפטו," מציע גילעד. קריפטו הוא הכלב של גילעד. כלבלב קטן וחברותי להפליא שמקבל אותי בשמחה בכל פעם שאני בא לבקר בדירה שלהם במעלה המדרגות המתפתלות. אני חושב על זה וזורק מבט מהיר לשיירה – הכלבה הלא כל כך קטנטנה והפחדנית להפליא שלי שמקבלת אורחים בנביחות מעצבנות בכל פעם שהם באים לבקר. היא עושה לי עיניים עצובות, כאילו היא שואלת: "ואולי בעצם תכתוב עלי? מה איתי? מה איתי?" אני מוותר על הרעיון.
"תכתוב על הסקס שאתה לא מקבל מבנות," מציע אחי, כשאני שואל אותו לדעתו. "יהיה לך הרבה על מה לכתוב בנושא הזה."
אני צוחק ורושם את המשפט על דף נייר כדי שלא אשכח אותו אחר כך.
"אתה באמת הולך לכתוב את זה בבלוג?" הוא שואל, "אנשים שקוראים אותו עוד יחשבו שאני ממש סוטה."
"או שאתה סתם אוהב לעקוץ אותי." אני אומר ומחייך כדי להראות שהכל ברוח טובה.
ובינתיים הלילה מעמיק. אני מניח בפטיפון תקליט של חווה אלברשטיין ופותח את "המסעדה שבסוף היקום." טריליאן מציעה לארת'ור דנט לשתות עוד משקה וליהנות, רגע לפני שהיקום כולו מושמד. והוא מסביר לה שהוא לא יכול לעשות את שניהם ביחד. אני תוהה איך הייתי מתרגם את "Enjoy yourself" לעברית, ואז מתייאש. כנראה שפשוט אכתוב "ליהנות." אני חושב.
אני מניח את הספר על המיטה לצד ערמת כביסה שהוצאתי מהמייבש לפני כשעתיים. איפשהו מתחת לערמת הכביסה שוכב "ג'יין אייר" סימניה נעוצה בנקודה שבה ג'יין סיימה את הלימודים ומחפשת לעצמה עבודה מחוץ ללווד. היא כותבת מכתב לעיתון ומפרסמת מודעה שבה היא מציעה את שירותיה כמורה פרטית. קשה לי לדמיין איך זה היה לחיות בתקופה שבה ככה היו מחפשים עבודה.
איפשהו אמור לשכב גם "תוף הפח," שאותו עזבתי די בהתחלה, קצת אחרי שהגיבור היושב לו בבית משוגעים וכותב את קורותיו מספר איך סבא שלו הסתתר מתחת לשבעת השמלות של סבתו ומה הוא עשה שם למטה. אני אצטרך לחזור לספר הזה מתישהו. אולי גם כדאי לי להפטר מההרגל של לקרוא כמה ספרים בבת אחת. אבל זה לא יהיה קל.
חווה אלברשטיין שרה על נואיבה והכסף על המים. אני עוצר את הקריאה ומתענג על המילים של שלום חנוך ועל האיכות המיוחדת שיש בקול שמפיקים תקליטים. הקול שלה נשמע כל כך אישי, כל כך קרוב, כאילו היא עומדת בחדר ושרה לי. אני לא יודע להסביר את זה וייתכן שזה רק הדמיון שלי, אבל קבצים דיגיטליים נשמעים כל כך קרים ומרוחקים בהשוואה.
"אני שותה תה, קורא ספר משנות השבעים ומקשיב לתקליט של חווה אלברשטיין. נראה לי שהגיע הזמן לעבור לבית אבות," צחקתי עם ידידה לפני כמה ימים, כששאלה מה אני עושה. היא מסכימה איתי באופן מעצבן. טוב, לא באמת מעצבן. אני אוהב להרגיש זקן לפעמים. זה קצת כמו שאני אוהב את החורף – זה נחמד כשאני בבית החם מתחת לפוך ובוהה מחוץ לחלון. אבל יותר מדי וזה מתחיל לעצבן.
על כל הזיכרונות בסגנון "נואיבה על החוף" שלי כבר סיפרתי עד תום. אפילו לי כבר די נמאס מהם. על העתיד אין מה לדבר. ובכל מקרה הוא כנראה לא יכלול סעודות בסוף של כל מה שקיים. גם ההווה שלי כרגע די משעמם. הסקס שאני לא מקבל גם לא יעניין אתכם יותר מדי. אז אני מניח שאין לי הרבה מה לספר השבוע. אולי רק לתת תמונת מצב. לומר שהכל בסדר. גם זה בסך הכל לא מעט בימים טרופים אלו, לא?