באחד מימי השבוע הסגרירים, לפני כחצי שנה, הציצה גליה באייפון של בעלה יואב. יואב השאיר אותו בבית, אולי בכוונה ואולי לא. יואב יצא לריצה היומית, כמו שעשה כל יום. קצת במבוכה, קצת בהיסוס,לקחה גליה את המכשיר והחלה לחטט. היא לא הטיפוס החשדן והקנאי הקלסי, אבל משהו בה קרא לה להתחיל ולהיות.
היתה שם הודעה מילד, עם כמה שגיאות כתיב חינניות ועם המון אהבה. הוא כתב תודה על הביקור והמשחק המשותף בפלייסטיישן החדש, שאל מתי הם יתראו שוב ומסר ד"ש מהאם.
ליבה של גליה ניתר שמונה פעמים קדימה ושמונה פעמים לאחור וצנח בתחתית האגו הפגוע.
"אני אהרוג אותו! אני אתלה אותו!" סיננה גליה מבין שיניה. אחר כך, לאחר שהוצפו עיניה דמעות של פגיעה ועלבון,עברה גליה לחטט ולפשפש בתוכה. "במה אשמתי שככה מגיע לי? "מה, אני לא אישה טובה, מושכת, אוהבת?" "איך יש לו ילד מאישה אחרת ואני לא יודעת על זה?" "האם זהו ילד ביולוגי שלו?" "אולי זהו ילד של האישה? אהה...אז יש לו אישה אחרת?"
זועמת ונרעשת עזבה גליה את הבית, "שיראה לו". היא לא תחכה לו בבית עם ארוחה חמה, חיוך, וקשב רב המבקש לדעת באמת, איך היה היום שלו,ומה שלומו,ואיך הוא עומד בחיים הלחוצים. אחר כך היא כבר לא תספר לו גם את הצד שלה, היא פשוט תעלם. נכון, הם מנסים מאז נישואיהם,כבר שלוש שנים, להביא ילד לעולם ללא הצלחה עד כה, אבל..."ככה, בגידה שכזו? למה?"
"אני לא אחזור הביתה. שיתפוצץ לו" החליטה גליה ויצאה מהבית בטריקת דלת נזעמת. גם היא הותירה את הסלולרי שלה בבית מתוך החלטה ברורה להקשות על בעלה למצוא אותה.לרגע קל היא הצטערה שאצלה הכל משמים ולמחטט בו לא תתגלה כל שערוריה.
שוטתה גליה בשכונה, מסרבת להאמין אך מסרבת גם להתנחם. גליה הרגישה מפורקת.חורבן בית על ראשה. לא היו לה פנים ללכת להוריה ולשתף אותם, גם לא התחשק לה לשתף אף אחת מחברותיה ולזכות במנת ניחומים וציקצוקים. החבר הטוב ביותר שלה תמיד הרי הוא יואב בעלה, היא תמיד העדיפה לספר לו הכל...ועכשיו מה? מי יקשיב לה עד תום בסבלנות והתענינות כמוהו?
כשעייפה, חזרה גליה הביתה בכל זאת. עיניה היו אדומות מבכי ופניה נפוחות ומרוגשות. בעלה עמד בפתח הבניין, פניו דואגות ומבט של פליאה בעיניו.
הוא ניגש אל גליה וניסה לחבק אותה כמו תמיד, חיבוק גדול ואוסף, מרגיע ואוהב, אך היא הדפה אותו נרעשת. הוא הבין. מכשיר הסלולרי שלו שנשכח כנראה הסגיר אותו וגם את פשר התנהגותה. הוא התנצל וביקש סליחה. גליה מאנה לסלוח או להגיב, והוא הוסיף הסבר:
אני מתנדב בעמותה "אמץ ילד לשעה" שהקימו אצלנו במקום העבודה. אלו הם ילדים בסיכון...אני רואה אותו לשעה בשבוע...אני משחק איתו, עוזר לו בהכנת השיעורים...אני מצטער שלא סיפרתי לך"
הסתובבה גליה אליו בתנועה חדה ושאלה: "למה באמת לא סיפרת לי? "
שתיקה כבדה שררה בחדר. בעלה ברר מילים בזהירות, במלקחיים עדינות:
"אני יודע עד כמה את רוצה בתינוק משלך...משלנו...לא רציתי להכאיב לך...לא רציתי שתחשבי שזו הסיבה להתנדבות שלי..."
"אז מה הסיבה?" צווחה גליה במלוא גרונה.
" זהו פרויקט שהמנכלי"ת שלנו יזמה. היא אפילו הבטיחה לכל המתנדבים תוספת נאה לבונוס של סוף השנה למי שיהיה מוכן ויתמיד כל שבוע בפרויקט.
"והפליי סטיישן? אתה קנית לו לילד?"
"לא...אנחנו מקבלים ממקום העבודה צעצועים, בגדים, סלי מזון, הכל רק כדי לעזור לאותן המשפחות האומללות..."
עכשיו גליה כבר בכתה מכאב אחר, ומילמלה תוך משיכה באפה: " תביא אותו הביתה ...גם אני רוצה לעזור... איך קוראים לו?"