בשבת האחרונה המשכנו את מסענו בשביל ישראל.
להלן המשתתפים האמיצים:
כזכור, הפרק הקודם הסתיים בקליפהאנגר מטורף. תקציר העלילה: המסלול נמשך מעל למצופה, ובסופו נתקענו בנחל עמוד עליון בלילה. אל נקודת הסוף הגענו בחושך מוחלט רועדים, עייפים ומותשים:
אז הנה אנחנו עכשיו משוקמים- חזרנו לאותה נקודה טראומתית. שבת בבוקר, 300 מעלות צלזיוס בחוץ:
אני: יו, תראו איזה יופי! מצאתי מריחואנה.
ערן: זה לא מריחואנה...זה קיקיון.
גררר. אז בוטניקה זה לא הצד החזק שלי.
לטיול הפעם הצטרף שחקן משנה- רמקול קטן ושובב שמקגייבר קשר לתרמיל שלו, שמתחבר בבלוטות' לסמרטפון שלו, ומשמיע לנו שירים.
בעיקר של אריאל זילבר.
מקגייבר הוא הגירסה המעודנת של הערסים שהיו בעבר סוחבים טייפ פשע ענק ורועש על הכתף בטיולים, בים ובמילואים.
טוב, לפני שאתם מתלהבים מכמה יפה וירוק הכל, הרשו לי לצנן את ההתלהבות. במציאות הכל צהוב וקצת דהוי, והתמונות עברו טיפ טיפה מקצה שיפורים למען צופי הבלוג מחו"ל שלא מבינים עברית ולא קולטים מילה ממה שאני כותבת כאן.
בואו ניתן להם אשלייה שהכל אצלנו במציאות באמת ירוק ומקסים ובוהק כמו אצלהם. מה אכפת לנו?
פוטושופ, פוטושופ
ברור שפוטושופ.
חיליק ועמית ברגע של מנוחה:
חבורת הכובענים המטורפים:
תחרה תוצרת טבע:
הצרצר המסכן הזה אכל אותה. נלכד לנצח בקורי עכביש. שילמד להבא לא להרעיש.
לפעמים בא לי לעשות את אותו דבר לילד המעצבן של השכנים שלנו.
המוביל הארצי חוצה את נחל עמוד בנקודה הזו. חברת מקורות הקימה את הגיחון ע"פ עקרון חוק הכלים השלובים: המים יורדים בגדה אחת לתחתית הנחל מכח הכבידה בלבד, ועולים בגדה השניה ללא השקעת אנרגיה.
ועם כל הכבוד למדענים הגאונים של מקורות, בנקודה הזו מקגייבר אמר: יוסטון, ווי האב אפרבלם. הנעל שלו נפתחה לגמרי:
כדי להצדיק את שמו, הידק את השרוך סביב הסוליה המתפרקת, וככה המשיך לצעוד שישה קילומטר. בלי למצמץ ובלי לקטר. זה למה התחתנתי איתו ולא עם אף גבר אחר.
את חיליק מאד שיעשעה הסיטואציה.
נורית "צלמי אותי כשאני לא מרגישה"
וערן "חסר לך שאת מפרסמת אותי ככה. מלא אנשים שאני מכיר קוראים את הבלוג שלך"
שלום לכם אנשים שמכירים את ערן ושקוראים את הבלוג שלי.
מקגייבר מהדק את הקשר:
ואז הגיע רגע השיא בעלילה. בעלי שיחיה, כפרה עליו שצעד לפני, זיהה...צב על השביל. ולמי שהצטרף רק עכשיו ולא מבין על מה המהומה, אקצר ואומר שצבים גורמים לי להכנס להתמוטטות עצבים קלה. טיפי, טיפי היסטריה- לא משהו רציני. בקטנה.
באותם רגעים צווחות אימה פילחו את נחל עמוד.
אפרופו- הנה העמוד. ונכון שאנחנו אוהבות אובליסקים, מגדלי אייפל, וסתם עמודים פאליים זקורים באמצע הדרך?
נכון.
צווחות האימה שלי העירו ממנוחתם כמה שפני סלע:
"אלוהים" הוא אומר לעצמו "מי זו הסתומה שהעירה אותי עכשיו?"
כן. כל ישראל חברים, אבל בעיקר אם הם מצביעים כמוך וחושבים כמוך. אחרת אנחנו בבעיה.
הו, פוטושופ, פוטושופ. כמה חסד עשית עם נחל עמוד היום.
נראה אשכרה כמו ציור של ואן גוך.
בדרכנו חלפנו על פני מטע של בננות. היה מפתיע לגלות שבננות גדלות על עצים, ולא במדפים של הסופר:
למעשה זה אפילו לא עץ. ערן מסביר שמבחינה בוטאנית הבננה מוגדרת כעשב.
מהחפה הסגולה הזו יוצאת תפרחת:
הנה זו התפרחת:
איך אני אוהבת בננות:
ופרה קצת חשדנית בודקת אותי. בצדק היא חושדת בי. המחשבות שלי לא ממש טהורות לגביה.
מנגו תינוק:
מרחוק אנחנו כבר רואים את הכנרת:
הילדים מצאו על השביל ג'יפ צעצוע וניסו להשמיש אותו.
לבסוף הגענו עייפים ומאושרים לסוף המסלול, בתחנת פז, מגדל. דפקנו שם צ'ייסרים של דיאט קולה וקרטיבים, וכל משפחה נסעה לביתה.
אבל מקגייבר ואני החלטנו לסיים באפילוג קולינרי והלכנו לאכול ב"מגדלנה" שבמגדל. זו מסעדת שף ערבית.
הכוונה במסעדת שף ערבית זה שהאוכל המוכר (חצילים בטחינה, כרובית בטחינה, כבש מבושל) מוגש בנימוס מוקפד על מפות צחורות, ומצולחת בסטייל.
ומתומחר כמו מישלן 3 כוכבים
היה טעים.
שימו לב איך לכדתי את מקגייבר בכפית שלי:
אה? אומנית שהינני.
ובדרך חזרה הביתה, פתחתי רשמית את העונה בה אני גועה משמחה בכל סוף פוסט על איזה כיף ששבע בערב ועדיין אור....
שמתם לב ששבע בערב ועדיין אור? איזו שמחה.
שיהיה שבוע משובח לכולם