אתחיל בגילוי נאות: אני נוטה לייפות את העבר בדמיון שלי. לא פעם אני מרגיש שהעולם היה הרבה יותר יפה בתקופה שקדמה לטלפונים הניידים, לרשתות החברתיות, לתקשורת המידית ולכל שאר טכנולוגיות ה-"כאן, מיד, עכשיו ו-'נו כבר'?" למיניהן. אני מדמיין ששיחקתי הרבה יותר בחוץ לפני שקיבלתי את המחשב הראשון שלי בכיתה ב' או ג'. אני מדמיין שההורים שלי היו פוגשים הרבה יותר אנשים לפני שהתחילה הטלוויזיה בכבלים. אני מדמיין שאנשים היו הרבה יותר רחבי אופקים כאשר הבידור המרכזי שלהם היה קריאת ספרים ושהם השקיעו הרבה יותר בכתיבה כאשר הם היו מתקשרים במכתבים.
במילים אחרות, אני מדמיין שהיה פה טוב – לפני שנולדתי. אבל אני מודע לכך שיש בכך הטיה נוסטלגית ולא הגיונית. היו לא מעט דברים רעים יותר בעבר, מן הסתם. אני תמיד מזכיר לאנשים שמתלוננים על הדור הנוכחי, שגם אריסטו אמר פעם שהילדים של היום הם ממש לא מה שהיה פעם. כל דור זוכר רק כמה נפלא הוא היה, ולא את כל הדברים הפחות נפלאים. כל דור רואה את כל החסרונות של אלו שבאים אחריו, ומפספס הרבה מהיתרונות. אם תחפשו בבלוג הזה, שימלאו לו בראשון הבא עשר שנים, תגלו שכבר כתבתי לא מעט גם על זה, וגם על זה.
כשאני הייתי נער בשנות התשעים, היו אומרים לי שאנחנו "דור הטלוויזיה" לא יודעים לצאת החוצה ולשחק. בשנות האלפיים המוקדמות אמרו ש"דור האינטרנט" לא יודע איך לתקשר. אני מתאר לעצמי שבשנות השמונים דיברו שררה גם על "דור הרדיו," או איך שלא קראו להם. לכן, אין לי כוונה לומר משהו על הדור של היום. אני לא מתכוון להסתכל ממרומי העשור הרביעי לחיי על הנוער של היום ולומר שהם בסדר. שאנחנו היינו יותר טובים.
אלא שנראה שהפעם השינוי חל על כולנו. לא רק על זאטוטים זבי חותם שמחזיקים מסך מגע בידם מהיום שבו נולדו או נערים שלא מכירים את העולם אפילו בתקופה שבה מודם היה משמיע חריקות גסיסה עד שהיה מועיל בטובו לעבוד וכדי למצוא תמונה של פמלה אנדרסון בלי חלק עליון היית צריך לחכות חמש דקות עד שהתמונה תרד לחלוטין. גם לא על אלו שעוד זוכרים עידן שבו היינו תלויים בטלפונים ציבוריים. אני מדבר גם על אנשים בני גילי ואף יותר מבוגרים. אני מדבר על כולנו.
כולנו הפכנו להיות חסרי סבלנות (וסובלנות) למילה הכתובה באופן מופגן וחסר בושה.
גם פה אתם יכולים לומר, במידה רבה של צדק, שאין חדש תחת השמש. רוב האנשים היו מאז ומעולם חסרי סבלנות. זה לא שלפני עשרים שנים כל האנשים קראו ספר בסגנון "מלחמה ושלום" או "החטא ועונשו" בכל ערב אחרי העבודה. זה לא שפעם אנשים היו טורחים לקרוא את כל הסעיפים הקטנים בדיווח שהם מקבלים מקרן הפנסיה או את המצע המפורט של כל המפלגות שרצות לכנסת בכל מערכת בחירות.
אני מניח שגם פעם היו אנשים שמאוד אהבו לכתוב ולקרוא, והיו כאלו שמאוד לא. היו כאלו שהיו מתכתבים עם חברים בחו"ל על גבי עשרות עמודים מפורטים ומלאי תוכן ורגש. קוראים בשקיקה תיאורים של מקומות מרתקים ואנשים אחרים או סיפורים מרתקים או מידע מעשיר – והיו אחרים שהסתפקו במברק, בתמונות או בגלויה. אני אפילו מניח שהיו הרבה יותר מהסוג האחרון מאשר מהראשון.
אבל אני לא חושב, ויתקנו אותי המבוגרים ממני פה, שאי פעם העצלנות לקרוא משהו הייתה דבר כל כך מופגן ובוטה. למיטב זכרוני בעבר (הלא כל כך רחוק) אנשים לא התייחסו לטקסט של יותר מ- 140 תווים כפגיעה ברגשותיהם. הם לא היו אומרים בפה מלא (ואף במידה מסוימת של גאווה) שהם פשוט לא מתכוונים לקרוא שום דבר שחורג מהגבול הזה. היום הם בלי ספק כן.
אני חושב שהביטוי הזה: "אמ;לק" ("ארוך מדי, לא קראתי." תרגום של tl;dr האנגלי) שמופיע היום שוב ושוב ברשתות החברתיות – הוא ההתגלמות המושלמת של המצב הזה. נראה כי מאז המצאת הביטוי הזה, אנשים הפסיקו אפילו להעמיד פנים שהם מקדישים לחבריהם את הכבוד המינימלי של אשכרה לקרוא את הדברים שהם כתבו במלואם, לפני שהם ממהרים להגיב עליהם. וכדי להוסיף חטא על פשע יש בזה נימה מאשימה כלפי האדם שכתב את הדברים, כאילו הם אומרים: "זו אשמתך שכתבת דברים ארוכים מדי. עכשיו אין לי כוונה לשבת ולקרוא את כל השטויות שלך. אבל תן לי להגיד מה אני חושב כי זה הרבה יותר חשוב."
אולי אני אשמע מתנשא. אולי אשמע מגעיל או אנכרוניסטי. אבל אני חושב שאם בן אדם לא יכול להקדיש את המינימום הנדרש של מאמץ כדי לקרוא את הדברים שהוא מגיב עליהם, לא ממש בא לי לשמוע מה יש לו בכלל להגיד. אם אתם שואלים אותי, הביטוי הזה צריך למות. הייתי מחליף אותו בשמחה בביטוי אחר והרבה יותר תקף: לק;סת- "לא קראת? סתום ת'פה."