זיכרונות מירושלים.
לראשונה הגעתי לירושלים כשהייתי כבת 9, עולה חדשה,
לא ידעתי אז מי היא,לא ידעתי מה יש בה ומה היא מסמלת.
הגעתי למוסד חרדי בירושלים, לא ממש טיילתי בה,
ללא ממש ראיתי אותה ולא חוויתי אותה.
אחרי חודש כבר לא הייתי שם, היא נשארה לי בזיכרון כמקום שלא היה לי טוב ונעים בו.
בפעם השנייה הגעתי לשם מבית הספר לסיור ממנו אני לא זוכרת הרבה,
אבל כן זוכרת את בית החינוך לעיוורים שם ביקרנו והשאיר עלי רושם חזק.
הייתי עוד כמה פעמים פה ושם עד שבני הגיע לירושלים לבית הספר בוייאר שם למד
בתיכון. אז הייתי מגיעה לימי הורים ואסיפות הורים,
באחד מימי ההורים, ניגשה אלי מורה ואמרה לי- סלחי לי ,אבל היום הורים נועד להורים בלבד.
ולא לאחיות ,טוב ,עניתי, אני אמא. של מי? נשאלתי, של יוסי בכור, עניתי.
לא יכול להיות. מה לעשות אבל זאת האמת. הוצאתי ת,ז והראיתי לה, היא היתה בשוק..
אמא כל כך צעירה מזמן לא ראיתי, הייתי בטוחה שאת אחותו אפילו שאתם לא דומים.
הייתי לוקחת לעתים יום חופש מהעבודה ומהילדים הצעירים ומנצלת את היום
להסתובב ברחובות ירושלים. לפעמים היה בני נלווה אלי ויחד היינו מטיילים ,
מאד נהניתי מהימים האלה.
כמה אהבתי אותה אז וכמה התרשמתי מהרבגוניות שבה, מבתי האבן המיוחדים
וביחוד מהאוויר הצח והנקי.
כשהייתי רואה את האנשים מכל המינים והצבעים עם התלבושות המיוחדות של כל מוצא,
זה היה מדהים בעיני.
אחרי מלחמת ששת הימים כשהכותל היה בידינו, נסעתי לשם עם המשפחה, הייתי אז בהריון,
עברנו דרך השוק התוסס של העיר העתיקה, הבזיק בי זכרון השוק בבגדד.
הגענו עד לכותל, שם טמנתי פתק עם תפילה ובקשה למשפחתי לבריאות ופרנסה.
כמה התרגשתי אז ,לא יכולתי לעצור את הדמעות.
מאז חזרתי לשם בעוד הזדמנויות כמו פסטיבל תאטרון בובות,
יריד הספרים הבינלאומי שהיה בבנייני האומה שפעם ראשונה ביקרתי בו ממש מבפנים .
לפני שנתיים יצאתי לטיול עם הכיתה בבית הספר שבו אני עובדת.
היה נפלא לטייל עם התלמידים וזה החזיר אותי לימים שהייתי תלמידה...
. הפעם האחרונה שהייתי בירושלים ,זה היה לפני מס חודשים כשנוגה הבת שלנו
הזמינה אותנו יחד עם עדן הנכד, לסיור ובילוי בשוק מחנה יהודה שם גם אכלנו צהרים
במסעדה עירקית אסלי,יעני אוטנטית ובאמת היה שם אוכל ביתי מדהים.
בטח עוד אהיה ואטייל בירושלים בכל הזדמנות שתהיה לי.
"ירושלים שלי, שלנו כולנו ,נשמור אותך ועליך לנצח."
אילה
