קצת נוסטלגיה זיכרונות שלי.

אני צברית. נולדתי בארץ במחנה העולים בעתלית , בשנת 1947. 

בעקבות רשימות נוסטלגיות של  חברים בבלוגיה, הוצפתי שוב בזכרונות מהעבר הרחוק (באמת רחוק) .

בעקבות רשומה של מוטי  http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5278248

ושל  יונה דורון http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5273687  

ושל המיזנטרופית http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5275673 

לעומת  רבים ממכריי , אינני מתגעגעת לימי ילדותי ואינני שואפת לחזור ולחיות שוב את ימי נעורי . החיים אז לא היו עד כדי כך קלים . 

למרות שבכל זאת אני מתגעגעת  לבריאות ולרעננות אברי גופי וליכולת לשוב ולהתרוצץ בשדות הפתוחים שהיו תמיד בקרבת הבית. היום אין כמעט 'מקומות ירוקים' פרט ל'טלאים' של קצת דשא מלאכותי בין רבי -קומות , המגיעים 'עד השמים' - וכמה פרחים עונתיים  הנשתלים בשדרות הדקיקות שבמרכזי הכבישים בעלי כמה מסלולים .

כיום , כאשר אנחנו רוצים לצאת אל 'מרחבי הטבע' מתוך העיר המוצפת בטון , מרצפות ואספלט.. אנו נאלצים להכנס אל הרכב ולנסוע הרבה - עד שנגיע  

אל  'נוף שמור' , כלניות ופרחים אחרים שהם 'שמורת טבע'  ואולי לגלות עדיין איזה תורמוס שלא הוכחד עדיין תחת בנינים מפלצתיים.

 גדלתי עם מדינת ישראל שהייתה בראשית דרכה, למדתי לשמוח במה שיש, למדתי להכין את רוב בגדי במו ידי בעזרת מכונת תפירה 'זינגר'  ממונעת בפידל בעזרת הרגליים, למדתי לרקום ולסרוג  בשיפודים ובצינורה ...  על מכונת סריגה 'ביתית'  רק שמעתי אבל הספקתי אפילו לעבוד זמן קצר במפעל קטן על מכונת סריגה לצווארוני חולצות גולף... 

אצל סבתי עוד הספקתי לגהץ על מגהץ פחמים , אבל לי בחתונתי כבר קיבלתי מגהץ חשמלי 'קל' במתנה והייתי גאה בו מאוד לעומת המגהץ הכבד שהיה אצל הורי.

אני זוכרת את דוּד הכביסה בילדותי הצעירה מאוד - שעמד על הפרימוס בעל הלהבה 'המרעישה' עולמות - כמה פחדתי ממנו כל פעם שאימי הפעילה אותו  בעזרת איזה ספירט שהריח שלו הנורא כל כך זכור לי לרעה.  מזל שהפרימוס הזה הופעל רק לצורך הרתחת מי הכביסה בתוך הדוד 'הענק' - ומתוכו נישלפו הסדינים והמגבות בעזרת איזה מקל והועברו אל  'הפַיילָה' שהוצבה ליד הברז בחצר- שם בוצעה הכביסה על לוח - גלי ממתכת בעזרת סבון הכביסה - הקוביה המרובעת - (שאני כילדה קטנה בקושי יכולתי להחזיק בכף ידי).  

לימים הגיע גם סבון  'סינטבון'  בקוביה  עטופה בניר אדום שגודלה חצי מקוביית  'סבון הכביסה'  .

כמשפחה שעזבה את מחנה העולים עם קום המדינה בה'  באייר 1948 - קיבלנו  בתחילה הדרך את כל הציוד הראשוני  לבית ( ביניהם  גם החפצים המופיעים בצילום) וגם מיטות ברזל עם מזרוני קש ושמיכות צמר , סירי אלומיניום חלקם עם ידית צבועה בכחול (לחלבי) ואחרים  עם ידית צבועה באדום - (בשרי), כמו כן ,

צלחות עשויות מתכת וגם להן צבוע פס בשוליהן להבדילן  חלבי/בשרי, קיבלנו סיפלי מתכת מסומנים כנ"ל .  (אני לא זוכרת מתי הגיעו אלינו כוסות הזכוכית).

קיבלנו את הפתילייה -על נפט , (היו לנו שתיים אחר כך)   והיה לנו מקרר עם ארגז קרח שקנינו בכל בוקר רבע בלוק קרח מהמוכר  בעל עגלה וסוס.

את הקרח גם אני עזרתי לסחוב  כאשר הייתי בת שבע או שמונה,  בעזרת  'מזלג' מיוחד ממתכת עם ידית -  ולאחר מכן כעבור כמה שנים הגיע אלינו הפריג'ידר 'אמקור'  . 

​אני בקושי זוכרת את הצריף  שגרנו בו בפתח תקווה , ברחוב עין גנים שהיה  באמצע הפרדס שמשני צידיו היו  'בתים גדולים מאוד' (שתי קומות), וממש באותו הרחוב היה  (ועדיין קיים) מגדל המים שבסמוך לו היה  'המעון לפעוטות' שאני הייתי בו כנראה בזמן שהורי היו  בעבודתם .

הייתי כבת שנתיים או שלוש כשהוזמנתי ל'בית הגדול'  לשחק עם הילד שהיה גר שם - אבל מעולם  הוא לא הרשה לי לרכב על אופניו בעלי שלושה גלגלים וכמו כן לא נתן לי לנגוע בכדורים  הצבעוניים שלו או בשאר  'האוצרות' שהיו לו - שאני רק יכולתי לחלום עליהם.

עד גיל חמש הייתי בת יחידה, ואז נולד אחי ובנוסף - קיבלו הורי  את המפתח לדירה החדשה בבית דו משפחתי בשיכון מפ"ם אשר חצר גדולה לו. 

בבית היו רק דלתות בכניסה וחלונות ללא תריסים  והיו חסרים בתוכו דלתות המפרידות בין שני החדרים וההול. במשך השנים נאלצו הורי להוסיף את החסר טיפין -טיפין וזאת על חשבון 'חסכונות' שאנחנו הילדים נאלצנו לוותר ללא הרף.  

הבית שלנו קיבל תריסים 'מודרניים' - כאלה שעולים ויורדים בעזרת רצועה המושכת את התריס לתוך גליל 'היושב '  בתוך ארגז מיוחד בראש החלון..

כמו כן קיבלנו דלתות זכוכית אטומה , המפרידות בין החדרים,

אני זוכרת את הרדיו הגדול בבית - 'שניידר'  כשהייתה שעה  בצהרים 'פינת הילד' .

כמו כן להורי היה פטיפון וכמה תקליטים  (בעיקר חזנות) שאז הכרתי את משפחת מלבסקי שאהבתי להאזין בעיקר לשיר "הבן יקיר לי אפרים" -(מוזר איך לימים רבים אחר כך קיבלתי את בעלי - אפרים ).

הגינה שלנו הייתה מאוד מטופחת , המון עצי פרי,  גם גפנים, גינת ירקות,  ו'גינת קקטוסים' . פרחים היו תמיד לאורך המדרכה  משני צידיה בחצר לכל אורכה.

הייתה גם פינת המנתה - עלי הנענה שקטפנו ממנה עלים לתה ככל שנחפוץ (ואני אהבתי בעצם את הקפה (ציקוריה) עם חלב ).

(כילדה , נאלצתי להשקיע עבודה רבה בבית ובגינה כי הייתי בת , ואחי כמו בנים רבים אחרים היה חופשי להתרוצץ בשכונה ככל אוות נפשו. )

חוץ 'מהעזרה בבית' עשיתי כמובן את השליחויות לצרכנייה ,  לחם אחיד (שקראנו לו "לחם שחור" )  ואפשר היה לקנות גם 'חצי לחם'  -ולפעמים גם לחם לבן (להתפנק) ולשבת כמובן שתי חלות   , שמנת  או לבנייה בצנצנות זכוכית,  וחלב תנובה בשקיות (וואו!) - בתחילה קנינו את החלב  מהחלבן שהביא את הבקבוקים בעלי מכסה אלומניום נצמד - הוא היה משאיר כמות חלב על פי כמות הבקבוקים הריקים שמצא ליד הדלת.

בהתחלה היתה לנו מכולת שכונתית שבה היה  החנווני שוקל את הזיתים לתוך כלי שהבאנו מהבית (מתוך קופסה גדולה) , כנ"ל גם מלפפון חמוץ  ,  הוא שקל את הדג מלוח כמה פרוסות שביקשנו, וככה גם את הגבינה הצהובה וכו'.... 

הממתקים שלנו היו סוכריות טופי חלב  או 'היקרים יותר'  שהיו טופי פרות .

היה גם סירופ פטל - שיחד עם סודה שיצרנו בעזרת סיפולוקס שהיה חידוש כשהומצא - היינו קונים את בקבוקי הסיפון מזכוכית - 

היינו שותים את הגזוז המפורסם .

[(מעדני חלב וכאלה אני לא זוכרת בילדותי - אלא בדור של ילדיי , בשנת 1972 והלאה - קניתי להם את  הדני (שוקולד או ווניל)]. 

כאשר נפתחה הצרכנייה בשכונה שלנו (שבינתיים שונה שמה ממפ"ם - לשכונת העצמאות- והרחוב שלנו קיבל גם הוא קיבל את שמו - טוסקניני.  הבית שלנו היה מספר 12 ) הצרכנייה הייתה 'חדישה'  והיו בה  כמה דוכנים עם 'שרות עצמי' !!!  - בעיקר בצד של הפרות /ירקות (אבל כמעט ולא השתמשנו בשרות הזה כי בגינה לרוב היה לנו מה שהיינו צריכים , ואם למשל נגמרו העגבניות בגינה- אז אכלנו ירק אחר וכו'.. ) 

[אחר כך כאשר הייתי נשואה - הייתי צריכה להתרגל לקנות גם מוצרים כמו פרי וירק ].

יש כמובן עוד בלי סוף פרטים שמזכירים , אך העניין מתארך.  

יש לי בעייה עם העלאת תמונות  כך שאני מוותרת.