במיתולוגיה האלים מקנאים באושר מושלם: מתאנים לו, והורסים אותו!
אני זוכרת ימים גם אני התנסיתי באהבה מסחררת ממש כמו נטלי גיבורת הספר - אהבה שמעלימה את כל שאר הגברים האחרים ומטשטשת כל ראיה אובייקטיבית (עמוד23 )
וביום האחרון - לא יכולתי לדעת שאני רואה אותו בפעם האחרונה - למחרת חזרתי כמידי בוקר עם סיר קטו של שקשוקה ( הוא לא אהב את המזון המוגש בבית החולים)
ראו אותי הרופאים והאחיות נכנסת למתלקה אוחזת בסיר השקשוקה ומברכת אותם בבוקר טוב - נאלמו ונעלמו
ופתאום באה העו"ס ואני חושבת: מה לה ולי?...
ולעיתים חולפים בי הרהורים, מה אמר בעלי לפני מותו::
האם תהה: מי ידאג לילדיו?
האם חשב עלי בערפלי הכרתו האחרונים?
האם אמר: מוות לא היה בתוכניותי
( בסיגנון עמוד 28 -29 )
המוות מקבע את האהבה (עמוד 48)
והזכרונות מהשנים המשותפות מתפזרים בכל מקום. משאירים עקבות בכל נשימה
ואני נזכרת בפסוק הפתיחה לספר עמוס ( פרק א' פסוק א' "שנתיים לפני הרעש" - החייים נמדדו לפי קו רעידת האדמה : מה היה לפני, ומה היה אחרי)
כמוני המודדת את חיי : מה אירע לפני, ומה קרה אחרי....
ומלבד זאת: העולם נעצר! כל רצון - אולחש! לא היו רצונות... ( עמוד 36) אבל לנטלי גיבורת הספר לא היו ילדים - לי כן! - לה היתה עבודה . למותר לציין היכן תחושת המחוייבות עמוקה יותר, חריפה יותר
ואני מבינה ללב כל מודעי: אי אפשר איתה, איך אפשר להלחם עם מת?...
איך אפשר לפתח קשר עם אחת שלה נאמנות מורבידית לעבר ( עמוד 53 )
והגעתי לתובנה: עלי להפרד מזכרונותי - אבל איך נפרדים מזיכרון. ( עמוד 59)
אני וזיכרון זה נושא כאוב.
כיום בעלי תוהה כיצד את זוכרת את כל השירות בתנ"ך, את ספר ישעיהו ירמיהו ויחזקאל, פרקים מאנה קרנינה, ממיכאל שלי ,מרומן רוסי, כימים אחדים וביתו במדבר, ומסע אל תום האלף (רשימה חלקית) ולא זוכרת את מספר חשבון הבנק שלך, את הקוד לכספומט ואפילו את הסיסמה לבלוג בתפוז - את "מעופפת"!
ממש כמרקוס הנחמד הקצת "מעופף" שהחיבה אליו זוחלת בצעדים מינוריים ללבה החרוך של נטלי האלמנה , ובגולמנותו שובה את לבבה (עמוד 63) אשר הכובד הנורא עליו מתחיל אט אט להתפוגג
אז על מי כתבתי?
על הספר "העדינות"?
על נטלי האלמנה שאני חשה הזדהות עמה?
אולי על אלמנה (לשעבר) אחרת? ....
אינני יודעת...