כשהייתי ילד, בשנות השבעים, אהבתי מאד את הדרמות הטלביזיוניות הבריטיות ששודרו בערוץ הטלביזיה היחיד שהיה אז: משפחת פאליסר, קו אונידין, פולדארק, האחים. כל הילדים בכיתה צפו בהן, וגם המשפחות. כשהתחלתי להתעניין במוסיקה לועזית, רוב האמנים המבצעים שאהבתי היו בריטיים: הביטלס, המודי בלוז, רנסאנס, סטילי ספאן, ויותר מאוחר גם פינק פלויד, ג'נסיס, ייס, ג'תרו טאל, ג'וי דיוויז'ן ודייוויד בואי. ההומור הבריטי של מונטי פייטון ושל בני היל קרע אותי מצחוק. החברה הראשונה שלי, בגיל שש עשרה, הייתה נערה יהודיה לונדונית ששהתה בארץ למשך קיץ אחד. נסיעתי הראשונה לחו"ל בגיל עשרים ושלוש, עם מי שתהיה לימים גרושתי, הייתה לאי הבריטי. לונדון, רכבת לילה לאדינבורו, סיבוב בסקוטלנד ברכב שכור ומשם כל הדרך חזרה ללונדון. וכן, מעל לכל זה ריחף הסיפור על עמידת הגבורה של הבריטים במלחמת העולם השנייה, על המנהיגות הנחושה של ווינסטון צ'רצ'יל. עד היום עיניי מתלחלחות וגרוני נחנק כשאני חושב עליו.
אבל היום, נו, היום אני רחוק מלהגדיר את עצמי כאנגלופיל. יותר מדי למדתי מאז על הברוטליות שבה בנו הבריטים את האימפריה שלהם, האימפריה שאיפשרה להם לפתח את אוצרות התרבות שהוקרתי כל כך. במיוחד נחרדתי לקרוא על פשעי המלחמה שביצעו הבריטים כשדיכאו את מרד המאו-מאו בקניה בשנות הששים המוקדמות. אנחנו כאן עושים עניין גדול מהגרדומים שהעמידו הבריטים ללוחמי האצ"ל והלח"י, אבל זה כלום לעומת מחנות המוות שהם הקימו בקניה, ולא ברור לי מדוע הסיפור הזה לא מסופר לעתים קרובות יותר. אני מרשה לעצמי להניח שבריטניה לא משלמת פיצויים לניצולים. זה בוודאי לא מפריע לאינטקטואלים בריטים להטיף מוסר לעמים אחרים, שמצב זכויות האדם במדינותיהם אינו מושלם. אני חבר בקבוצת וואטסאפ שעניינה תירגול שפות זרות. רוב החברים בקבוצה הם חבר'ה צעירים, לכל היותר בני שלושים וחמש, שמפנטזים על קריירה בינלאומית. כשאני מזהה חבר בקבוצה עם מספר טלפון שמתחיל בקידומת 44, אני נזהר קצת יותר בדבריי איתו. תקועה לי בראש סטטיסטיקה שראיתי פעם בעיתון, לפיה הממלכה המאוחדת היא המדינה המובילה בעולם במספר התקריות האנטישמיות המדווחות בשנה, ואחריה צרפת וקנדה. לו נדרשתי להגר מישראל מסיבה כלשהי, הממלכה המאוחדת לא הייתה היעד שהייתי בוחר לי כמקום לחיות בו.
לפיכך, כשקמתי ביום ששי בבוקר, וראיתי בקבוצת הוואטסאפ הזו, שבמשאל העם בממלכה המאוחדת ניצחו התומכים בעזיבת האיחוד האירופי, לא שלא הופתעתי, בכל זאת הסקרים ניבאו את ההיפך, אבל כן הוצפתי בסוג של שמחה לאיד. אז מה, חברים, גם לכם יש בעיות? טוב מאד, אולי תפסיקו לצקצק בלשון לנוכח הבעיות שלנו. גם אצלכם יש לאומנות ושנאת זרים? טוב מאד, אולי עכשיו תתביישו קצת למתוח ביקורת ארסית על הלאומנות ועל שנאת הזרים אצלנו. אה, כן, וגם הכדורגל שלכם לא משהו.