כמו כל עם ישראל, גם אני נחשפתי לסיפורה של אסתי ויינשטיין לאחר שהתאבדה לפני חודש וחצי, ובעקבות הסכסוך המשפטי המתוקשר לגבי קבורתה. אין צורך לומר, שסיפורה נגע לליבי, כמו לליבם של רבים מבני השבט הליברלי שלי, המתמעט והולך. אשה נרדפת, ילדיה מוסתים נגדה, היא אינה יכולה לשאת את הצער ומתאבדת. התמונה הקטנה שפורסמה באתרי החדשות נתנה לי סיבה לחשוב שמדובר באישה נאה ונעימה, עוד דבר שמעורר הזדהות אצל הרבה אנשים. חשתי שהאינסטינקט ההורי שלי מתעורר: אילו הייתי שם, אולי יכולתי לנחם, לתמוך, למנוע. חשתי זעם מהסוג הפוליטי: נעשה לה עוול, הופעלה כלפיה אכזריות, איך אנשים מעזים לעולל כאלה דברים, שמישהו יעשה משהו. וכמובן, חשתי עוד תחושה שאינני גאה בה, ובכל זאת לא אסתיר אותה: סוג של חרמנות גברית, שאצלי מתקיימת בשכנות מדאיגה עם היכולת המוכחת שלי לנחם ולתמוך.
באותם ימים התגלגל בפייסבוק הטכסט שהשאירה ויינשטיין אחריה, קובץ PDF של 186 עמודים. הורדתי אותו למחשב שלי, והחלטתי שאקרא אותו כשיהיה לי זמן, כסוג של מחווה לזכרה של האשה האמיצה והאומללה הזו. אבל רגע, מה פתאום מחווה, מי בכלל יידע אם קראתי או לא? טוב, אז לא מחווה, אבל שכנעתי את עצמי שאולי אלמד משהו על החיים של אשה חרדית מחסידות גור, ושאולי זו גם יצירה ספרותית ראויה, מהצד האסתטי. כשנהיה לי זמן והתחלתי לקרוא, נוכחתי מיד שלא מדובר ביצירה ספרותית ראויה. אולי היה לויינשטיין כישרון כתיבה, אין ספק שהייתה לה יכולת התבוננות, אך הטכסט נקרא כיומן של נערה מתבגרת: גדוש בניסוחים מוגזמים ובסימני קריאה, נטול תיחכום והומור, כולו כתוב מנקודת המבט של הכותבת, עם מעט מאד ניסיון להבין את נקודות המבט של הדמויות האחרות בסיפור. ככל שהתקדמתי בקריאה, כך נהייתה הקריאה יותר ויותר קשה לי. גם בגלל הסגנון, וגם בגלל התכנים. יש בטכסט תיעוד של התעללות רגשית מתמשכת, שמתגלגלת לכלל התעללות מינית. בכל זאת, קראתי אותו עד הסוף, למרות שהסוף המר כבר ידוע. ככה אני, עוזב טכסט באמצע רק במקרים ממש קיצוניים.
דווקא משום שהטכסט הזה כל כך ראשוני ובלתי מעובד, כל כך נאיבי, השתכנעתי להאמין באותנטיות שלו. אילו היה טיפ טיפה יותר מתוחכם ומודע לעצמו, יכולתי לחשוד שזה זיוף, אולי פארודיה על הכתיבה של יהושע בר יוסף. אולי עוד מעט יופיע איזה אברך מדושן עונג ויספר, שהוא כתב את הטכסט הזה כדי להוכיח כמה שהחילוניים אהבלים ומוכנים להאמין לכל טכסט שמבקר את החרדים, ושיש בו עיסוק במיניות. אולי עוד מעט ייחשף סופר ידוע דוגמת יורם קניוק, שפרסם את הספר "ערבי טוב" תחת שם העט "יוסוף שרארה". קיימת טכניקת כתיבה ושמה "המספר הבלתי אמין", שבה הסופר מניח את מלאכת הסיפור אצל דמות שסותרת את עצמה, לא לוקחת אחריות על הבחירות שלה, לוקה בבוחן המציאות. הרומאן "מות הנזיר" של אלון חילו הוא דוגמא לטכניקה הזו. אבל, הרומאן של חילו הוא טכסט משוכלל ומתוחכם, בשונה מהטכסט של ויינשטיין. אמרתי לעצמי, שהסיקור התקשורתי של ההתאבדות של ויינשטיין מוכיח את האותנטיות של הטכסט. עניתי לעצמי, שמי יודע אם האישה שסיפור חייה ומותה סוקר בהרחבה היא אכן מי שכתב את הטכסט. למרות כל הספקות הללו, התייחסתי לטכסט כאל עדות אותנטית.
העדות של ויינשטיין בנויה כמונולוג של אשה באמצע חייה, שמאושפזת במחלקה פסיכיאטרית בעקבות ניסיון התאבדות. המונולוג משובץ בקטעים מעברה של המספרת, חלקם מעוצבים כהיזכרויות ואחרים כשיחות עם הצוות המטפל בה. הקטעים מסודרים בסדר כרונולוגי: תחילה קטעים מן הילדות ומן הנעורים, אחריהם קטעים מחייה כמועמדת לשידוכים ומתחילת חיי הנישואין שלה, ולבסוף, זכרונות טריים של אשה בת 42, אם לשמונה ילדים, שמשתפת פעולה עם הנסיונות של בעלה להכניס ריגושים מיניים לחייהם, גם כשזה כבר לא נעים לה ולא מיטיב איתה, גם כשזה גורם לה ייסורי נפש ומצפון קשים. הכותבת פורשת בפני הקורא את תקנות הצניעות המחמירות של חסידות גור, שאולי נכון יותר לקרוא להן תקנות פרישות. הקורא מוזמן להבין, שניסיון ההתאבדות שנכשל הוא תוצאה של היקרעות בין הלחץ לשמור על שמה הטוב של המשפחה מצד אחד, לבין חוסר היכולת לחיות בשקר מצד שני. הקורא מוזמן להבין, שהקרע הזה הביא את ויינשטיין להתגרש ולעזוב את הדת, לצאת בשאלה. בעקבות כך הצליחו החסידות והבעל ליצור ניתוק בין ויינשטיין לבין שבעה מבין שמונת ילדיה. בת אחת הצטרפה לאימה, ויצאה בשאלה אף היא. מן הסיקור התקשורתי אפשר היה להבין, שהניתוק הזה הוא שהביא לניסיון ההתאבדות שהצליח. אני כותב שאפשר להבין, ואינני כותב שאלה בוודאות הגורמים, משום שאני מאמין שאדם מתאבד כתוצאה ממשהו שמתחולל בתוכו, לאו דווקא כתוצאה מאירועים חיצוניים. לא האמנתי לכותבת, שהיא ניסתה להתאבד כדי להציל את סיכויי ילדיה להשתדך. היא נתנה לי די סיבות להאמין, שהיא ניסתה להתאבד משום שכוחות הנפש שלה אזלו.
כשקראתי את הסיקור בתקשורת, הייתי לגמרי בעד ויינשטיין. ראיתי בה את הצדיקה הגמורה ובבעלה את הרשע המוחלט. על חסידות גור, עם תקנות הסיגוף הקיצוניות שלה, כבר ידעתי קודם לכן, וממילא לא הייתה לי דעה טובה עליה. מיהרתי לראות בויינשטיין קרבן אומלל של רדיפה דתית ומגדרית, של ציד מכשפות מודרני. אבל, הטכסט של ויינשטיין הביא אותי לסגת מן הראייה החד-צדדית הזו, ולחשוב שהסיפור העצוב שלה הוא במידה רבה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, סיפור שנגזר מתנאי הפתיחה האישיים שלה, לטוב ולרע. ויינשטיין בעצמה מספרת, שרבים מאלה שגדלו איתה בחסידות גור מצאו דרכים לחיות עם הסתירות שבחייהם, מה שהיא לא הצליחה לעשות. את ההסבר לכך מצאתי בתיאורים חוזרים ונשנים של ההשתנות של המספרת, מילדה שאף אחד לא ראה לאישה יפה, כזו שמושכת מבטים. יותר מזה, מצאתי את ההסבר במשפטים ספורים, פזורים פה ושם, שתיארו את אמה של המספרת, אישה קשה וביקורתית, שלא ידעה לתת לבתה תחושה שהיא אהובה ורצויה (היא כינתה אותה "בקאקטע פונים", כלומר "פני קקה", משום שהיו לה נמשים), ולא לימדה אותה כמה דברים על החיים, שלכל ילדה וילד מגיע ללמוד.
למשל, כיצד לבחור בן זוג. אחד הפרטים שנחרתו בזכרוני מן הטכסט הוא, שלכותבת, בהיותה נערה, היה הכי חשוב שבעלה יהיה גבוה ורזה. לפיכך, כשהוצע לה אחד כזה, מיד הסכימה לשידוך, למרות שהמיועד דיבר אליה בקרירות וביובש, והדגיש באזניה שבכוונתו להקפיד על תקנות הסיגוף הקיצוניות של חסידות גור. בהמשך חייה, הכותבת תתעב את גופו של בעלה, תקרא לו "גוף שרוך". היי גברת, רציתי לומר לה, שכחת כבר שזה מה שרצית, בעל גבוה ורזה? תדפדפי כמה עמודים אחורה, בעצמך כתבת את זה, קחי אחריות. אבל במחשבה נוספת, זה לא הדבר הנכון לומר. הרי גם אני עשיתי טעות גדולה בבחירת בת הזוג הראשונה שלי, ואני מנסה לסלוח לעצמי על הטעות הזו, לא להאשים את עצמי בגינה.
ויינשטיין הייתה ילידת 1966, כמעט בגילי.
חבל.
אני מצרף כאן את הקובץ כפי שקבלתי אותו - עושה כרצונה: