חשבון נפש

מלפנים ומאחור

חור זה מן דבר פתוח

שנושבת בו הרוח"

ענת ישבה על הכורסה בסלון ובהתה בקיר, מילות השיר שחווה אלברשטיין שרה ברקע, נכנסו ויצאו מבעד לחור השחור שלה.הד מהדהד.

ענת  נושקת כמעט לגיל חמישים, בעוד שבוע יום ההולדת שלה. ענת מנהלת סיכום עם עצמה, עם החיים, ההורים ואלוהים. "מה יש לי בחיי?" שואלת ענת בחמיצות ובלחש פנימה, והמילים צונחות מטה ואין אוסף.פרפר רדום בפינת החדר משמש צילום הולם ואנלוגי. תסריטאי זריז הצמיד אותו כנראה לעלילה, מתוקף הדרישות המתבקשות, מהצוות הממונה על העיצוב הכללי של "המקרה". 

למען הסדר הטוב, אציין שענת חלמה בילדותה להיות מישהו, משהו, להשפיע ולקבל הכרה.למען הדיוק במיקום התחושות, אציין כי כיום, ענת  עובדת בבנק במחלקת הלוואות, מטפלת בהוריה הקשישים, פרודה מבעלה, ומנותקת כמעט לגמרי מבתה בת העשרים וחמש. יש לה שתיים שלוש חברות, אף אחת מהן לא ממש חברה טובה באמת, ובליבה אפס תקוות ואמונה שמשהו טוב יכול לקרות לה.

"מה הייתי רוצה שיקרה?" מפליגה ענת במחשבות, "להכיר אנשים חדשים...למצוא מקום עבודה אחר...שאמצא לי איזו ילדה לאהוב ולהיות איתה בקשר...שגבר צעיר כבן ארבעים יתאהב בי בסערה ובלי חשבון ומורא...לעזוב הכל ולסע לארץ נידחת... לעבור לגליל לבית קטן וירוק טוסקני בכל החלונות... להמציא תרופה...להחליף זהות..."

ענת מרגישה שהיא נסחפת,שוב,ובאין ברירה היא קמה בנחישות לא אופיינית,במין פרץ של כוח אחרון לפני הדעיכה. ענת מסדרת את הבית,כמו תמיד,אבל משהו השתבש. הסדר והניקיון שהיא כה אוהבת, העניקו לה בעבר תחושה מדומה של שקט. בזמן האחרון, חווית הסיפוק והשחרור כתוצאה מהליך הניקיון, הסידור, הקרצוף וריח הנקי המתקתק, כבר אינם מועילים לה, וכמעט ואינם משפרים את מצב רוחה העגמומי. ערב חג היום. בחגים מתגברת הבדידות. התלישות נאחזת בקצוות העצבים. אבל... אולי בתה הכועסת תמיד תבוא לבקר? אולי היא תסכים שענת תקפוץ אליה עם סלים עמוסים בכל טוב? סיכוי קלוש מסתמן לכך. ברוב הפעמים בתה אינה עונה. היא אפילו אינה יודעת במדוייק היכן היא מתגוררת.חווית "הסינון" מחוררת בה חורים נוספים.

ענת מעמיסה בלאות את מכונת הכביסה, מעבירה מטלית דמיונית על מייבש הכביסה וניגשת להתקלח. היא מביטה במראה כשהיא מסירה את בגדיה. היא בוחנת את הגוף בעין חודרת שאינה מרפה מפרט זה או אחר. "אני עדיין נראית טוב...אבל זהו כנראה העשור האחרון למראה הזה..."

ענת יודעת שבגיל שישים תחול התדרדרות בכל המישורים, רק פחד מוות ימלא את ימיה, עודפי משקל, אובדן שמיעה וזכרון, כאבי ברכיים וקהות חושים.ליבה של ענת נחמץ בכאב. ממקום לא ברור עולות בראשה תמונות פסטורליות בטעם של פעם. חג שבועות בקיבוץ, טיול על שפת הכנרת עם ר. המיתולוגי, הכלב בילי וליל ירח אחד ומיוחד, הזכור לטובה.בלילה ההוא היא הרגישה אולי לראשונה נאהבת.כמו שהיא, אהבה שלמה ועגולה.עכשיו נדמה לה שזו היתה גם הפעם האחרונה לאותה התחושה.

ענת רוחצת ענבים ירוקים, מורחת חמאה על פרוסת לחם לבן ומחליטה לשים קץ לחייה.