זהו, חזרה לארץ לשגרת חגים מטורפת... מי בכלל יכול לחשוב ספורט, המכון סגור חצי מהזמן, ראש השנה, כיפורים, סוכות
הספורט היחידי שאפשרי הוא הליכות וריצות אז בין ארוחה לארוחה יוצאים קצת להליכה... אבל חגים זו קללה
והעייפות גם היא מעיקה, סוף סוף הבנתי קצת מה הגוף שלי צעק לי בחודשים האחרונים
וניגשתי לטפל... קבענו ניתוח עם המזל שלי הוא לא צלח
אני זוכרת את היום שנודע לי הייתי אצל הרופאה לביקורת שיגרתית...ומיום רגיל זה הפך ליום מטורף שכלל שיחה מרגיזה עם מישהו שפעם היה חשוב ואח"כ מריבה מרגיזה עם מישהו נוסף
מריבה שהתמשכה לאורך כל היום והובילה אותי לעשיית כמה שטויות, בין לבין היתה גם פגישה אחת שבמפתיע התנהלה על מי מנוחות והובילה לתוצאות מצויינות
וכל זה תוך כדי שבראש שלי מתרוצצת לה הבשורה יהיה עוד ניתוח אחד לתיקון מה שלא צלח בפעם הראשונה, היום זה נשמע פשוט
אז זה היה עם המון תיסכול וכעס וכאב...עד היום למרות שזה כבר עבר מזמן - המחשבה על התהליך עוד חונקת לי את הגרון
הורדתי טיפה הילוך, מנסה להקשיב לגוף שלי שצריך הרבה מנוחה בשביל להחלים
אני רחוקה מההילוך ההוא..
כבר התחלתי לחשוב על דיאטה, אמיתית, כזאת שאוכלים בה פחות...הבטחתי לעצמי שאוטוטו, אחרי החגים..
בין לבין גם חופשת בטן גב בכרתים, החלמה עם המון צ’יפס ובירות בעשר בבוקר וחוסר מעש מוחלט...
החגים האלו הוסיפו לי לא מעט למשקל..האמת? אני כ"כ כועסת על העולם שקצת לא איכפת לי.
אבל עכשיו כבר אחרי החגים...הגיע הזמן לצעד הבא.