נוהגים להגיד: "נפל דבר בישראל", "נחצה קו אדום".. ואני אומרת שמזמן נחצו קווים, מזמן נפלו והתפגרו "פרות קדושות" בישראל. בשנים האחרונות, מאז נכנס עולם המרשתת והתערבב עם עולם המציאות, הדברים הולכים ומתדרדרים. אנשים יושבים מאחורי מקלדות וכותבים את נשמתם [אפשר להתווכח איזו נפש זו], פולטים על המסך את חפצם הרגעי, האמפולסיבי. אנשים שוכחים שהם פוגעים באנשים, לא במסך ששם האדם השני נמצא עליו. הרבה יותר קל לִסְנֹט [להקניט,לקנטר, ללגלג] כשינך רואה את האדם פנים מול פנים ואתה חש פתאום שאתה חזק וגיבור גדול [נכון לשני המינים].
אריאנה מלמד כתבה היום בפייסבוק: "עוד לפני שיקומו עלינו לכלותנו, נצליח להרוג זה את זה במילים. בישראל 2015 כבר לא מתווכחים על כלום. רק יורים צרורות מילוליים כדי להרוג. משתיקים. מאיינים. מוציאים דיבה בשם חופש הביטוי. מאיימים. מקללים. מבטיחים מיתות משונות או לפחות ריסוק הפרצוף למי שחושב אחרת. כל אלה ועוד כבר אירעו לי. ובשנים האחרונות, מוודאים הריגה בפייסוש והולכים לישון מלאי סיפוק. ואז, מי באש ומי במים. ומי ביריה בראש."
ואני הגבתי לסטטוס של אריאנה בקצרה ובזו הלשון: "זה עצוב.. כל כך עצוב. במקום לדבר זה לזה, אנחנו כבר איננו מדברים, רק כותבים וכשכותבים יש תחושה שהנייר סובל הכל..אבל הוא לא. היו טובים אחד לשני, גם במילים."
ומשפט נוסף, אחרון לרשומה זו: אנשים בשר ודם, תהיו רגישים כלפי עצמכם כדי שתוכלו להיות רגישים כלפי הזולת.
אוהבת - רננה רון [אילנה.פ]