קרקוב, כמעט כמו כל עיר גדולה ועתיקה במזרח אירופה, בנויה על אותו דגם פחות או יותר: טירה של המלך/אציל/שלטון מקומי או מרכזי, על גבעה, נהר, עיר עתיקה מוקפת חומה בה גרו אלו שלא היו אצולה, עם כיכר מרכזית שבה קתדרלה, שוק, וכל מה שעיר צריכה כדי להתקיים. ואז מתרחשת יציאה מחוץ לחומות לכיוון עיר חדשה יותר כשהעיר העתיקה כבר לא מספיקה, ולאחר מכן מסביב התפתחות של עיר מודרנית יותר. וליד החומה, בעיר העתיקה או בשוליה: רובע יהודי.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
עיר יפה קרקוב, השתמרה להפליא. עיר אוניברסיטאית עתיקה, כנסייתית, עם כיכר שוק תוססת, רחובות קטנים עם בתי קפה וחנויות תוססים, וטירה גדולה ומרשימה. פעם היא היתה עיר הבירה של פולין, ובצדק. אמנם חסר בה הזוהר של פראג, ורואים בה יותר את שאריות השלטון הקומוניסטי, אבל זה בשוליים של הדברים.
כל מי שחושב על פולין כעל מדינה עם עצמאות ארוכת שנים מימי הביניים טועה. שנות העצמאות של פולין כמדינה מאוחדת אינם רבות כל כך, ורוב שנותיה נדמה שהיא נאבקת על איחודה או על קבלת עצמאות מעול זה או אחר. היא כותרת בריתות נישואין, ובעיקר נלחמת בפולשים חיצוניים: שבדיה, רוסיה, אוקראינה, גרמניה, ליטא, פרוסיה, אוסטרו-הונגריה, לכולם חשבון עם פולין בזמן זה או אחר.
וצריך להסביר שאיחודה של פולין נולד מתוך מבנה של דמוקרטיה כשהדמוקרטיה עוד לא היתה מוזג שמישהו חשב עליו בכלל. שלטון מרכזי שנבחר על ידי כלל האצילים/אבירים להם נחלות/ממלכות מקומיות, כאשר לכל אציל זכות וטו, והמלך צריך את הסכמתם להעברת החוקים. אז כמו שאמר אלכס - אף אחד אף פעם לא היה מספיק מטומטם להפעיל את זכות הוטו שלו, אבל אי אפשר לקחת מהם את הרעיון של איזון פוליטי עדין.
פולין אוהבת את ההיסטוריה שלה, ואת המשוררים שלה. בכל מקום עומד פסל של גיבור לאומי, אביר על סוס, מלך או מצביא, מדינאי חשוב, או משורר. הרבה פסלים של משוררים. וליד כל פסל יש זר לזכרון, פרחים טריים וסרטים בלבן ואדום - צבעי הדגל. שריד קומוניסטי או נסיון ליצור זכרון לאומי? מן הסתם גם וגם.
נכנסו ברגל דרך שער הכניסה לעיר העתיקה, וחיש הגענו לכיכר העיר - שטח מרובע שבצד אחד שלו קתדרלה עם שני מגדלים. וכל שעה עגולה מצלצל השעון על המגדל, וחצוצרן יוצא ומחצצר, לזכרו של חצוצרן העיר שחיצרץ והודיע על פלישה לעיר, ונפל מחץ על משמרתו. אם לא ראיתם - לא באמת הפסדתם. הכיכר בדיוק התחילה להתעורר, לפרוס את השמשיות, להוציא את הדוכנים. העיר התחילה להתמלא בשמחת חיים אליה נחזור מאוחר יותר.
מהכיכר המשכנו לאוניברסיטה הכי עתיקה באירופה - האוניברסיטה היגלנית. המשכנו ברחובות כנסייתיים לכנסייתו המקורית של האפיפיור יוחנן פאולוס, שתמונתו תלויה על הבניין. מול הבניין היו מונחים נרות נשמה, דובים, ופרחים בלבן ואדום שהניחו אזרחים. בתאריך פטירתו היה צפוי להיות שם המון רב שבה להתפלל לזכרו.
המשכנו לכיוון הטירה הואוול - ממנה ניתן לראות את העיר פרוסה, ואת נהר הויסלה. כמו שהרבה ערים התמקמו השלטונות הגרמניים בטירה, באופן שסימל את רמיסת השלטון הקודם וקומו של השלטון החדש. למזלם הרב של הפולנים האנס פרנק, המושל הגרמני שימר את העיר ואת הטירה.
בכניסה לטירה עומד דרקון שפעם בכמה יורק אש. אני פספסתי משום מה, אופיר אומרת שזה חמוד מאוד. הדרקון הוא סימלה של העיר. הוא התגורר במערה ליד העיר, ולאחר שהובס הוקמה המצודה. או משהו דומה.
החצר המרכזית של הוואול בנויה בפשטות עם סגנון איטלקי, חצר מרכזית עם קשתות ים תכוניות וקירות מקושטים בציורי קיר עתיקים. בקתדרלה הצמודה קבורים כל גדולי האומה, החל מהמלך קזימיץ, דרך האפיפיו יוחנן וכלה בשופן. הסתובבנו במשך שעה בין מלכים, אבירים, מדינאים ומשוררים חשובים, עולים ויורדים בחדרים מבטון. קלסטרופובי משהו.
מהטירה ירדנו לכיוון הרובע היהודי - קזימיץ. (שמתם לב כבר שיש הרבה מאוד מקומות עם השם של המלך קזימיר? זה כי הוא היה המלך האהוב ביותר על הפולנים, המאחד הגדול שלהם, בונה מפואר, וגם בעל זיקה חשובה ליהודי הממלכה - הוא התיר להם לעסוק ברוב המקצועות, ולגור היכן שרק רצו, מה שאפשר את גדילת האוכלוסיה היהודית של פולין ואת שגשוגה).
טעות היא לחשוב שרובע קזימיץ היה מאז ומעולם רובע היהודים. בתחילה - בימי הביניים - התיישבו היהודים למרגלות הטירה בתוך החומה, אולם בתקופה הרבה יותר מאוחרת נגזרו על היהודים גזרות אנטישמיות והם הוגלו למה שהיה אז רחוק מהעיר, מעין אי - קזימיץ. עם השנים גדלה העיר והתפתחה והמקום נהפך לרובע היהודים של קרקוב.
עברנו ליד המגרש של מכבי קרקוב (אירוניה - בדיוק נכנסה לשם קבוצה של צעירים לשחק כדורגל) הלכנו בין הרחובות והגענו לכיכר השוק של הרובע. ובכיכר היה שוק פשפשים קטן, עם קצת פשפשים, קצת אומנים, והרבה ישראלים בכל הגילאים. שחררו אותנו לאכול עם המלצות על אוכל פולני. אני בחרתי לנסות את מה שכולם אכלו - סוג של אוכל רחוב מודרני. בלב השוק עמד בניין עגול מלבנים אדומות (שזה סימן בפולין למשהו שנבנה לפני מלחמת העולם השניה) ובו חדרים חדרים עם חלונות פונים כלפי חוץ ובכל חדר יש מטבחון להכנת אוכל. ורוב המקומות מכינים את אותו הדבר: סוג של באגט ענק, עם תוספות, בתנור. הוכל נראה טעים והכל נראה דומה. אז בחרתי לי את מספר שלוש באשנב הקרוב, וקיבלתי את זה, שהיה טעים ביותר:
Image may be NSFW.
Clik here to view.
הסתובבתי בשוק קניתי מזכרות ובעיקר ניסיתי שלא להמרח לגמרי במיונז. אחר כך הלכתי לשתות קפה באחת המסעדות (שהיה סביר) וזכיתי להתכבד גם בפירושקי, שזה קרפלך ממלואים בכל מיני דברים (לא רע בכלל למי שאוהב אוכל בצקי).
אחרי ששבענו, התחלנו בסיור בין בתי הכנסת הרבים של הרובע. התחלנו בבית הכנסת המפואר הטמפל שהיה גם האחרון להיבנה העיר, והיה שייך ליהודים המתקדמים (היום מם הסתם הם היו נקראים רפורמים או קונסרבטיבים).
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
משם המשכנו לבית הכנסת העממי, קופה, שקיבל כל אחד בלי הבדלי יכולת כלכלית או השתייכות משפחתית. (כי אצל הפולנים כידוע מאוד חשוב איך קוראים לסבא שלך וכמה מרוויח אבא שלך). עברנו לבית הכנסת של ר` איסרליש, וקינחנו בית הכנסת העתיק, אלטע שול - שם גם הנחתי את מצלמתי על ספסל ומאז לא נראו עקבותיה.
הרובע היהודי נדמה כשוקק חיים יהודיים מחדש. בשטח לא גדול מסתובבות קבוצות קבוצות של ישראלים, בעיקר נוער, השפה העברית נשמעת מכל עבר, וגם כיפות, טליתות ודגלי ישראל נראים מכל כיוון. יזמים זריזים פתחו פה ושם מסעדות לאוכל יהודי כשר. קצת קשה להפנים שלמעשה אין כאן באמת יהודים, ושמכל הקהילה המפוארת של קרקוב, שמנתה כ 60,000 יהודים לפני המלחמה נותרו אחריה אלפים בודדים, אשר לא השתקעו בה בשל חשש לפוגרומים, ונפוצו לכל ארצות תבל.
מבית הכנסת העתיק הלכנו ברגל את המסלול אותו הלכו היהודים לעבר הגטו - מעבר לנהר הויסלה לתוך שכונה עניה ואפורה. מהגטו נשארה חתיכת חומה. אנחנו חוזרים כמה מטרים לכיכר השילוחים, ככר אפורה וריקה ליד תחנת רכבת, בה פזורים כסאות ריקים, כמחווה ליהודי העיר ששולחו מכאן למותם. כמה קבוצות נוער ישראליות פזורות בכיכר, מקיימות מעגלי חשיבה. מעבר לכיכר יש בית מרקחת משוחזר, שהתקיים בתוך הגטו, על ידי רוקח פולני נוצרי, שסייע ליהודי הגטו כמיטב יכולתו ותיעד את המתרחש.אנחנו נכנסים לבית המרקחת שהיום הוא מוזיאון עשוי היטב. לידינו חולפת מונית לתיירים "סיור בקרקוב היהודית", ועליה משפחה אמריקאית.
האוטובוס מוריד אותנו בחזרה בכיכר העיר העתיקה - הסוקניצה לזמן חופשי. הכיכר פורחת. עשרות דוכנים של פרחים, מזכרות לתיירים, ביצים ארנבות ותרנגולות לאיסטר, ואוכל מכל הסוגים. עשרות אנשים, מסתובבים, קונים, אוכלים, מפטפטים. חגיגה לכל החושים. עשיתי קניות (לא ממליצה על ביצי השוקולד), ונפגשתי עם יערה.
כשגיליתי שיערה תהייה בקרקוב באותם הימים בו אני אהיה בה, שמחתי מאוד שאולי יצא לנו להיפגש. ואכן יצא לנו להיפגש. יש משהו כל כך משמח להיפגש עם מישהו מוכר ואהוב מהבית בעיר זרה ורחוקה, שאת שפתה אני לא דוברת. לפי הנחיות שקיבלנו בארץ הגענו שתינו לעסק לייצור שוקולד, שבקומה השניה שלו שתינו בירה של שוקולד. אלכוהול אין בבירה הזו, שוקולד כן, וטעם נחמד של משהו מוגז. אני מוציאה מהכיס את במבון, החבר הישראלי שלקחתי לי להיות לי לעזר ברגעים קשים ו/או שמחים. ומצלמת.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
אני חוזרת למלון עייפה מיום שלם על הרגליים. נהנתי מאוד מהעיר הזו, מהצבעים והטעמים שלה, ממה שהיא מציעה, מהמפגש עם יערה. "אני עושה פה חיים משוגעים, אני כותבת בערב לשיחיה, "אבל אל תגלה. שלא ידעו שאני לא סובלת".