אלה גרוסמן - בית לסין

כל ההקדמה הזאת היא רק כדי לשתף אתכם במידע הלא חשוב הבא - כרגע כל רגשות קנאתי הספרותיות מופנים אל דפנה אנגל מחרז, מי שהביאה אל העולם את המחזה "אלה גרוסמן" שמעלה תאטרון בית לסין - ותאמינו לי, העובדה שדפנה אנגל מחרז, החצופה, היא בערך בת גילי וגדלה בילדותה פה - ממש בצד השני של רחוב סוקולוב - עוד יותר מעצבן אותי. כי אין נסיבות מקלות למה היא כן ואני לא.

אלה-ישראלה גרוסמן (הילה פרידמן) - ילדה יתומה מאם, בתו היחידה של דפס בעיתון ערב (אברהם סלקטר), גדלה במרתף העיתון בין מכונות הדפוס, אותיות המתכת ודיו שחור וחולמת את החלום ששתל בה אביה - להיות כתבת צבאית, להסתער קדימה כדי לצפות בהיסטוריה מתהווה מול עיניה כשווה בין שווים - ובעיקר לא לבזבז את הפוטנציאל שלה.
כל ילדותה ונעוריה היא מכווננת את עצמה ליעד, אבל רצון לחוד ואפשרויות לחוד - כי במדינת ישראל שטופת הטסטוסטרון של ימי מלחמת ששת הימים בנות בצבא נשלחו להכין קפה, לא לדווח על פעמי היסטוריה מתוך טנק מסתער .

בעוד היא מכינה קפה, יאיר - הבחור שהכירה במסיבה ערב גיוסם לצה"ל וגורלה ונפשה נכרכת בגורלו ובנפשו - מנצל היטב את קשריו של אביו ומצליח להגשים את החלום שלה. הוא נשלח לקורס כתבים צבאיים ומתחיל לפלס עצמו בעולם העיתונאות של ישראל.

אלה היא לא הטיפוס שתוותר - יש לה צו עליון שהיא נושאת על גבה - אסור לבזבז פוטנציאל. על כן היא יוצאת במלחמה מול הממסד להגשים את חלומה ולהפוך לכתבת צבאית. כבר מגיל צעיר הממסד לא "יכול היה עליה" כשרבה בבית ספר עם המורים על דרכה וצדקתה - גם כשלא לגמרי צדקה. כשרון הכתיבה שלה והחוש העיתונאי שלה לזהות סקופים ולשמר מודיעים בולט - היא רק צריכה לשכנע את הממסד העתונאי ובעיקר את העורך שלה - הלא הוא אותו יאיר מיתולוגי - שנשים יכולות לכתוב על יותר מניהול הבית, איפור ואופנה.

דפנה אנגל מחרז באמצעות אלה גרוסמן - עוברת איתנו על תחנות ההיסטוריה שלנו כעם מאז מלחמת ששת הימים - ההתשה, מלחמת יום כיפור, סאדאת, מלחמת לבנון, רצח רבין - מאירה זמנים היסטוריים גדולים בפרטים קטנים ומעוררת את ההרגשה של "איפה אתה היית בזמן ש..." - ובאותו הזמן מדברת באומץ רב על בעיות שונות שמטרידות אותנו היום יותר מתמיד. אני לא רוצה לרדת לפרטים כדי לא לקלקל את אלמנט ההפתעה, אבל אי אפשר שלא לציין את הנקודה הפמיניסטית שהיא לב המחזה - המלחמה על מקומך המקצועי כאישה בחברה שוביניסטית, במקצועות שנחשבים ל"גבריים" באופן קלאסי, והתשלום הנורא שנשים משלמות כדי להגשים את עצמן.

הרבתי לדבר על המחזה, אך אל לנו להקטין את העברתו של המחזה אל קדמת הבמה. המון מחמאות יש לי גם כאן - לבימוי של ציפי פינס שהצליחה לקחת אותנו למסע בזמן באמצעות התכתבות עם הזכרונות שלנו (השימוש בקלטת של ג'יין פונדה היתה הברקת עולם). אהבתי את התפאורה החכמה של ערן עצמון - ובעיקר את השימוש במדיה ארט באותיות מתכנסות שיצר יואב כהן.

אך מעל הכל מחמאותיי ניתנות לקאסט שעשה עבודה יוצאת מהכלל. אהבתי בעיקר את אלה גרוסמן - הצעירה (גיה באר גורביץ) והבוגרת (הילה פרידמן) - שהעבירו אופי ג'ינג'י, יושרה, אומץ וחולשה באמינות נפלאה. את יניב לוי - שאני הולכת ומתאהבת בו מהצגה להצגה - כמיקי, הידיד האוהב ושבור הלב שמחכה בסבלנות לתורו, את שלומי טפיארו המשחק את יאיר שופע הקסם אך החלש שנקרע בין המקובל בחברה לבין הערצתו לאלה, את שמרית  לוסטיג, החברה הטובה, שמעבירה את התפיסה של המגדר כפי שהיא - ולא כפי שהיא נתפסת בעיניה הפמיניסטיות של אלה. כל אחת ואחד על הבמה תורם את חלקו ויחד הם עושים עבודה יוצאת מהכלל - מביאים משחק אמין ומרתק והופכים את ההצגה לזמן קסם.

מה אומר ומה אגיד - מחזה חזק, אמיץ, מטיח אמיתות שאת חלק מהן לא קל לשמוע,  פוליטי, נגסני - אבל בעיקר מרתק, מרגש ומעורר חשיבה. אם יש בי השגות לגבי המחזה הוא שלא אהבתי את הקריצה בסוף וכמובן שלא כתבתי אותו.
אלה גרוסמן - יופי!

ולדפנה אנגל מחרז - אשמח מאוד להמשיך לקנא !