שלום חברי,
היום התחיל שבוע הספר העברי. פעם קראו לו "חג הספר העברי".
עבורי, כמי שנולדה בארץ ולמדה במוסדות החינוך שלה בשפה העברית, היו
הספרים מאז ומעולם משהו מיוחד, כמעט קדוש. אהבתי לעלעל בספרים, להריח
את ריח הדפים, להתבונן בכל הפרטים : כותרת הספר (היום אומרים "כותר"
ואני לא אוהבת את המילה), שם הסופר או הסופרת, מתי יצא לאור, מתי
נדפס הספר, באיזה דפוס, מה כתוב על הכריכה האחורית ? כמה עמודים
בספר ? האם יש "תוכן עניינים"? מובן שככל שמספר העמודים היה גדול יותר כך
רבתה שמחתי. 
אני לא זוכרת אם אי פעם קראו לי סיפור מספר, כיוון שאמי ניצולת השואה
לא שלטה טוב מספיק בשפה העברית כדי לקרוא לי סיפור. אבי ששלט בשפה יותר
נהג להקדיש לי תשומת לב בדרכים אחרות ולא זכור לי שקרא לי מספר. כשגדלתי
וקראתי בעצמי, נהגנו לקרוא יחד בספרים שעניינו אותנו.
אני כן זוכרת בוודאות שכאשר שאלו אותי מה ארצה כמתנת יום הולדת 
התשובה הראשונה היתה :"ספר". היו לי הרבה ספרים שכמובן היו הרבה
פחות נאים מאשר היום. דפיהם היו עבים יותר, מחוספסים יותר, לעיתים
היו בהם איורים אבל תמונות לא היו בהם וכריכתם היתה מקרטון פשוט מעוטף
בעטיפה צבעונית משהו, שכאשר בלתה מרוב שימוש (ואני יכולתי לקרוא ספר
אפילו עשר פעמים) , הייתי מדביקה אותה עם נייר דבק שלא היה כה יעיל
כמו הסלוטייפ שיש היום.
הייתי רשומה בספריה פרטית שדמי המנוי אליה היו יקרים יותר מאשר לספריה
העירונית, אבל מבחר הספרים היה הרבה יותר גדול. הספרנית אהבה אותי
ולפעמים העלימה עין כשבאתי להחליף פעם שניה באותו יום כי סיימתי את קריאת
הספר. אני מתפלאה שהיה לי מספיק שכל לא לנצל את זה יותר מידי פעמים.
התצלום הזה אינו תצלום הספריה שבה החלפתי ספרים בימי ילדותי, זהו תצלום
אילוסטרציה אבל כך בערך היא נראתה. היום הספריות יפות, מרווחות, מוארות,
מצויידות בשטיחים וכריות שעליהן יכולים הילדים להשתרע ולקרוא.
היו לי בנות דוד חרדיות (גדלתי בבני ברק), אבל אז החרדים עוד היו יותר "שפויים"
ובנות דודי הרבו לקרוא ספרים כמו "נשים קטנות", "ילדי רב החובל גרנט" מאת ז'ול ורן
כמובן את כל סדרת "האסופית" (שאין לי בעיה לקרוא אותם גם היום ולדמוע מהתרגשות ).
נהגתי ללכת אליהן ולהחליף איתן ספרים, וכן מידע מה היה מעניין, למה, הספרים היו
בהחלט ציר מרכזי בחיי.
כשלמדתי בבית הספר היסודי היתה לי חברה שאבא שלה היה כורך-ספרים, איש קשיש
שכנראה היתה זו משפחתו השניה שכן את הראשונה איבד בשואה. אני זוכרת אותו
בא לבית ספרנו (שהיה חממה מקסימה עם מנהלת מקסימה - אחותו של הרב נריה זצ"ל
אבי ישיבות בני עקיבא) והמזכירה היתה נותנת לו צרור ספרי ספריה קשור בחוט משיכה
והוא היה מחזיר את הספרים כרוכים מחדש. בשעות אחר הצהרים, אהבתי לבוא לבקר
את חברתי ולהתבונן במעשי ידי אביה הכורך, כיצד היה תופר את דפי הספר ומדביק
את הכריכה. אני זוכרת את ריח הדבק עד היום, ריח לא נעים אבל מלאכת כריכת הספרים
ריתקה אותי כל כך שלא היה אכפת לי.
צילום אילוסטרציה של כורך ספרים שכן אז יכולתי רק לחלום על מצלמה.
עוד תצלום אילוסטרציה של שלולית דבק שנראתה בדיוק כך.
אני זוכרת את החגיגיות שבה אבי היה לוקח אותי, לבושה יפה, מסורקת בשתי צמות
בלונדיות ארוכות לדוכני "חג הספר" בתל אביב. בדרך כלל היו אלה ימים חמים אבל לא
זה מה שירתיע אוהבת ספרים כמוני. תמיד, ללא יוצא מהכלל הרשו לי לבחור ספר אחד,
ואם עוד לא סיפרתי אז זאת ההזדמנות לספר שהורי חישבו כל הוצאה בקפידה רבה.
לא היה כרטיס אשראי, ולא היה מינוס בחשבון. הנה כמה כרזות נאות לחג הספר של פעם:
מקור אחר לקריאה היו עיתוני הילדים המצויינים והמופלאים שהיו אז. לא חלילה שהייתי מנויה
על עיתון ילדים, לזה לא היה לנו כסף. ילדי דודתי מתל-אביב זכו להיות מנויים על "הארץ שלנו
לילדים" ו"דבר לילדים" שהיו עיתונים מודפסים בשחור לבן אבל התוכן היה כל כך עשיר :
סיפור, שירים, סיפור מותח בהמשכים, חידות, בדיחות, חדשות וסיפורים מהעולם הגדול
שהיינו גומעים בשקיקה. דודתי השקיעה בילדיה והעיתונים נכרכו בסוף כל שנה לספר גדול.
אני חושבת (מקווה מאד) שהם עדיין ברשותו של בן-דודתי.
כשבגרתי והייתי נערת תיכון עדיין היתה המתנה המועדפת ספרים. וכך זכיתי לכל כתבי
ביאליק, י. ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, את כולם קראתי כמובן. כשהייתי תלמידת
סמינר למורות זכה ש"י עגנון בפרס נובל לספרות ואז קניתי כבר מכספי את כתביו אותם אני
נהנית לקרוא גם היום.
אני מקווה שהצלחתי לבטא את אהבתי הגדולה לספרים, את הערכתי הגדולה למילה הכתובה.
לאשרי הנחלתי את אהבתי זו לילדי והיום אין מראה חביב עלי יותר מאשר לראות את "שמונת
המופלאים" הלא הם נכדי , קוראים איש איש בפוזה החביבה עליו את הספר שלו. אפילו צעירת
נכדי בת ה-4 שאיננה קוראת, מתעניינת בספרים ומהתבוננות בה אפשר לחשוב שהיא ממש
קוראת.